בקשתו המיוחדת של הקברניט שיצא לגימלאות נענתה: רגל העץ שהוכנה עבורו, נוסרה על פי הנחיותיו מן הקצה העליון של תורן ספינתו האהובה, ונמסרה לשימוש בדיוק כפי שהייתה, אכולת מלח-ים ומרובבת הפרשות שחפים.
כל חייו היה קברניט של ספינה אחת. עליה הפליג לראשונה כשהסתלק מביתו ביום שמלאו לו שש-עשרה שנים (תחילה שרת כנער סיפון), וממנה ירד מדי פעם, כששכר אישה ללילה - כי מן הידועות שנשים על הסיפון מביאות מזל רע. למזלו הטוב אף לא אמונה טפלה אחת פסלה צריכת אלכוהול על המים, וזו ההוכחה שגם אמונות טפלות נהנות מהגיון פנימי מסויים.
בימי החורף, כשהרוחות שרקו באזניו כאילו עדיין ניצב על הגשר, דימה שרגלו חורקת קמעא. אבל את ימי הקיץ אהב אפילו יותר - אז נהג לרדת אל מפרץ הצדפים הסמוך לביתו הקטן, שם השתרע, שתי רגליו פשוטות קדימה - ותמיד נמצא שחף, לעיתים אפילו שניים, שנחתו על רגלו ובחנו אותה בתימהון סקרני למשך כמה דקות מאושרות.
ובכל זאת משהו הפריע לו. הוא לא ידע מה היה הדבר. לבסוף חזר הקברניט אל סדנתו של חרש העץ. "קצר לי אותה בשלושה סנטימטר" הורה, והסביר - "כך אוכל לדמות שאני עדיין מתנדנד על הסיפון."