משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

עגלת זבל אחת עומדת נכונה תמיד על יד חנות פרחים ברח´ גורדון.

בימי שני נוהגת בעלת החנות, בעצמה ביישנית כמו גרברה, להשליך לפח בערימה אחת את כל פגרי הפרחים של השבוע שעבר. מי שעובר לתומו ברחוב מריח היטב את הסיפור כולו, כי לפנות ערב עולה מפח הזבל ניחוח נקי ומתוק מאין כמוהו ומרכך את ריחו המפוייח של הרחוב.

מאחורי העמוד מתחבאת אחת, נוודית עירונית עם עגלת סופרמרקט גדושה סמרטוטים, כל כולה בליטות וחריצים וקוצים. כשהגרברה מסיימת את ענייניה - היא מניחה את נפלי הפרחים בעדינות, כפי שמשכיבים בעריסה תינוק מנומנם-למחצה, והולכת משם - רק אז מגיחה הקקטוסית מאחורי העמוד, ובוררת לה זר עצום של פרחי שושן צחור נבולים למחצה.

פעם הסתכלתי עליה מתרחקת, ביד אחת גררה עגלה ובידה השניה חיבקה פרחים, ותהיתי אם אנחנו אוהבים פרחים כשלעצמם או אוהבים פרחים בגלל מי שנותן אותם ובגלל מי שמקבל אותם. לא הייתה לי תשובה לזה, אבל הרגשתי ריקנות פתאומית בידיים אז הכנסתי אותן לכיסים.