משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשנכנסנו באותו אחר-צהרים לתוך הבית של נועה שווארץ, אימא שלי חייכה ואמרה, אסתרק´ה, היום לא תשתעממי, את יכולה לשחק עם נועה בחדר עד שגברת שווארץ ואני נגמור פה. ראיתי שנועה מעקמת את הפרצוף ובכל זאת הלכתי אחריה ממושמעת והגדלתי צעדים וניסיתי ללכת בדיוק כמוה ולהחזיק את הראש זקוף והרגשתי היטב את הנמשים שלי כבדים מתמיד, אבל מה איכפת לי, תכף נועה תגלה אותי סוף סוף ונהיה חברות הכי טובות ואני אצחיק אותה בחיקויים של המורה רבקה ואחר כך היא תזמין אותי אליה עוד המון פעמים ותגלה לי את כל הסודות ונעשה אחת לשנייה תסרוקות מגונדרות ונמדוד ביחד את החזיות של אימא, אבל נועה נכנסה אל החדר שלה בלי לומר מלה ולקחה גיליון של ´מעריב לנוער´ שהיה זרוק על הרצפה ונשכבה על מיטת הנסיכה שלה והפנתה לי את הג. ב

נועה שווארץ הגיעה אל הכיתה שלנו בתחילת כיתה ד´, יחד עם כל הילדים החדשים שהצטרפו לבית הספר, מהשכונה של הוילות שבנו בצד השני של הכביש. הכל בגלל שהעירייה הכריחה אותם להירשם לבית הספר בשכונה. רק אחרי שלוש שנים הצליחו להפריד, שלוש שנים שבהם ראיתי יום יום את נועה שווארץ מעתיקה בחריצות מהלוח או סתם חולמת, חלומות שלא יכולתי אפילו להתחיל לדמיין. לנועה שווארץ היה שיער שחור ארוך ופנים מחודדות מעט שהתרככו לצורת לב וזוג עיניים כחולות. היא הייתה גבוהה ממני ומפותחת לגילנו ואני נראיתי לידה קצת כמו סנאי ג´ינג´י קטן וזריז עם שיניים מצחיקות. היא רקדה ג´ז וניגנה בקונסרבטוריון והיו לה אופני הרים ובגדים מחוץ לארץ, איך אהבתי לגלגל במחשבותיי את המילים האלה, ג'ז, קונסרבטוריון, אופני הרים, ג'ז קונסרבטוריון אופני הרים, והיו לה גם אימא וגם אבא ואפילו חתול בשם ג´ו. הבית שלה היה גדול ויפה כמו ארמון מהאגדות עם המון אור וחדרים וקישוטים ואני יודעת כי הייתי שם פעם כשאימא של נועה הזמינה את אימא שלי שתעשה לה מניקיור.

***

 אני שוכבת במיטה וסופרת: עוד שעתיים ושלושה ימים עד לביקור הבא. אני מקווה שאמא לא תשכח ושהיא תביא בתיק הרבה שוקולד בשבילי. אם היא תחליט להגיע, בטח תאחר כרגיל ותיחבט אל הכסא כמו שק תפוחי אדמה והאיפור שלה ייזל מרוב אוטובוסים וגשם וגם בגלל הבכי המקדים שמלווה אותה תמיד בדרך למוסד והיא תשאל בקול הזה שמתאמץ להסתיר את ההרגשה המזופתת,

 מה שלומך אסתרק´ה,

 ואני אענה לה, נועה. קוראים לי נועה, אין יותר אסתר. אסתר מתה.

 מכל האנשים דווקא אימא שלי הייתה צריכה להבין, שבעצמה השתוקקה להיות מארלין מונרו ומאז שהיא בת שש-עשרה מתעקשת על בלונד נפוח עם נוכחות ושומת חן מלאכותית על לחי שמאל. אז מה אם אצלי זה התפרץ מוקדם יותר מאשר אצלה, בערך באמצע כתה ד´? אבל גם אמא, אפילו היא, חסרת סבלנות ומנופפת בידיים כאילו היא מנסה לגרש להקה עצומה של זבובים לא קיימים, ובאותה נשימה היא מתיזה כלפיי תפסיקי עם השטויות שלך תיכף ומייד אסתר או שאני לא יבוא לפה יותר, ומילה רודפת מילה רודפת מילה כמו על פס ייצור אוטומטי והיא מוחטת את האף שלה בקול רם, סוף פסוק.

 אני מנסה להתרכז חזק, מעל לצעקות של בלומה ששוכבת מיטה אחת לידי, כואב לי, היא צועקת, כואב לי בשדיים, תביאו כבר את התינוק שלי, נאצים מסריחים. תכף היא תשתתק מעצמה ותחייך חיוך מלאכי מאד אל הכר שלה ותחליק קצת את ציפית משרד-הבריאות המהוהה שעליו, ותיקח את הכר בעדינות בזרועותיה ותחלוץ לו פיטמה כמושה ותתנועע בתנועות רכות ותהמהם שיר ערש זר בעיניים עצומות. אחר כך אחת האחיות תבוא לקחת את שתינו לריפוי בעיסוק ותציע לבלומה שאולי תשאיר הפעם את הכר שלה על המיטה, אבל בלומה תכעס ותגיד שאסור להשאיר ילד קטן לבדו ובטח במקום כזה שמלא כל מיני לא-נורמלים וחולירות.

בחדר-מלאכה היא תידבק אליי ותבקש רשות לשבת לידי על הספסל ותלחשש שזה בגלל שאני לא נראית ז´ידית כמו היתר ותראה לי שוב את צלב העץ שהיא מגלפת ליוז´י שלה, שששש, היא אומרת לי, ששששש.

אני אגיד לבלומה בפעם המיליון שתינוקות משעממים אותי.

***

אני זוכרת היטב את הפעם היחידה ההיא שהייתי בבית של נועה שווארץ, אפילו שזה קרה לפני מליון שנה. לפעמים, כשאני שוכבת במיטה, זה חוזר אליי, איך עמדתי שם במסדרון בכניסה לחדר של נועה בלי לזוז כמעט אולי עשרים דקות ולאט לאט יצא לי כל האוויר מהברכיים והיה חם מדי כי לא העזתי להוריד את המעיל בלי רשות מפורשת והרגשתי סחרחורת ולא יכולתי לנשום ופתאום הקאתי על השטיח מקיר לקיר את כל ארוחת הצהרים. אני זוכרת חתיכות עגבנייה מהסלט צפות בתוך שלולית עכורה של רוק ומרק עוף, ואטריות לעוסות למחצה מפוזרות על החרדל הבהיר של השטיח.

***

 עוד פעם בלומה צועקת איי איי בקול חזק שכאילו יוצא עכשיו גם מתוכי, אותה בלומה שתיעלב כמו תמיד מזה שאני לא נלהבת מספיק מהתינוק שלה ותירק אליי את המלה יודנראט, ואחר כך תפנה לי את הגב ותתרחק מהספסל שלנו שקצת יתנדנד לרגע, ואני אסתכל עליה, איך היא כפופה יותר מדי כאילו שאפשר בכלל להיות כפוף יותר מדי, גוררת את הכר שלה על הרצפה כמו ילד שגורר צעצוע. ענת מהריפוי בעיסוק תיגש בינתיים ותציע לי להכין עוד בובת טלאים ואולי אסכים ואולי לא. כשיימאס לי לשבת בחדר מלאכה אמשוך אליי את כל שאריות הבדים וחבילות הצמר והראפיה הצהובה והכחולה ואעיף הכל יחד באוויר, מגיע להם, מגיע להם.

הראפיה תיפגע בתקרה ותתפזר מהמכה, וגשם כחול-צהוב של חוטים מסתבכים באוויר ייזל על הראשים של כולם ועל הפורמייקה האפורה ואולי עדנה ומרים ימחאו כפיים בהתלהבות ויצעקו "עוד הפעם!", "עוד הפעם!" ואני אחייך וארמוז אליהן בנפנוף מעודן ואחכה בשקט עד שענת תיקרא לסעדי שיבוא לקחת אותי משם.

 סעדי יתפוס לי בזרוע חזק ואני אפלוט "איי" קטן והוא ירפה קצת אבל לא יבקש סליחה והוא יוביל אותי חזרה אל החדר שלי בצעדים מתנשמים ואנחנו נצלול דרך ריחות גוף של אחרים שיבליחו לרגע בין תעלות ריח צפופות של חומרי ניקוי. כל היום מנקים כאן את המחלקה כי לכלוך זה לא בריא ואיך אפשר להבריא כשיש כזה לכלוך מסביב.

 המון מדים פה. מדים לחולים, מדים אחרים לצוות, גם לאוכל יש טעם של מדים שהתרככו טוב בכביסה וההסקה עובדת חזק ויבש מדי. פעם הייתי קצת יפה אבל מאז שאני כאן העור שלי נהיה מגובשש כמו עור של קרוקודיל והחלוק עושה אותי להיראות משעממת. כל הדרך נגררת לחדרי אשתוק אבל סעדי לא, הוא יטיף לי מוסר, נו, אסתר, ומה יהיה אתך אסתר, וזה לא יפה איך שהשתוללת שמה בריפוי והבטחת לי ועוד פעם לא קיימת. נועה, אני אומרת לו בסוף. תקרא לי נועה. הוא יתעלם וימזמז לי את השדיים מבעד לחלוק, כאילו בטעות.

 כשסעדי מסתלק אני מפילה    אתעצמי על המיטה והמזרון סופג אותי בחבטה עמומה ודבר ראשון אני בודקת שרוזה לא סחבה לי שוב את התמונה מתוך המגירה. רוזה אוהבת את התמונה הזאת של בובה´לה ופעם אחת כשקרעתי לחתיכות בעצבים היא אספה את כל הקרעים מהרצפה והדביקה אותם אחד לשני ולא הפסיקה לבכות ולהגיד שאני מכשפה רעה, והלוואי שהייתה מקבלת תמונות של הילדים שלה מהאומנה שהיא תדע שהכל אצלם בסדר וטוב.

 ושוב אני נצמדת אל הביקור המיועד של אימא. עוד יומיים ונשב כאן כרגיל, זו מול זו, ואני מכירה בעל-פה את המהירות בה היא מניחה לפקק העייפות או העלבון שלה להשתחרר ונותנת לבכי המוכר שלה להתפרץ החוצה במנות קטנות של יבבה אחת או שתיים וכל יבבה תרעיד את הגוף העצום שלה, וכשהיא תגיד רק צרות הנועה שווארץ הזאת עשתה לך, רק צרות, הסנטר שלה ירטוט כאילו דחסה בו שקיות ג´לי. אחת לחמש-שש יבבות היא תמחה את הדמעות בשרוול וכשתירגע סופית היא תערום על השולחן ערמות של ממתקים ותגיד, "בשבילך מותק", ותוסיף שפופרת של קרם ידיים ´עלמה´ או בקבוק ´בת אורן´, וגם את עיתון ´לאישה´ של אותו שבוע עם סימני דפדוף מהדרך.

 אני אמתין עד שתסיים, ורק אז אושיט לה מהר את השקית עם נעלי הבית הקטנטנות שסרגתי והיא תיקח אותה בלי להציץ מה יש בפנים כי היא כבר יודעת מהביקורים הקודמים ותבליע עמוק עמוק בתוך התיק השחור שלה. בינתיים אחביא את כל הממתקים בכיסים של הפיז´מה ואשב כמו ילדה טובה ואנסה לא להרגיז, ממש כמו פעם, כשהייתה נסחבת איתי לקליינטיות שלה, נאבקת בריץ´ רץ´ המקולקל של המזוודה האפורה-המעוגלת ומזהירה אותי,

"את עוד קטנה אסתר´קה, ואני לא רוצה להשאיר אותך לבד בבית, אבל את חייבת להתנהג יפה כי אם לא - לשתינו לא יהיה מה לאכול", הייתה חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב ואני הצטמצמתי ככל שיכולתי ובקושי העזתי לנשום עד שסיימה לטפל לקליינטיות שלה בציפורניים.

***

כשנועה קלטה מה עשיתי לה בחדר היא רק צרחה וצרחה, ואימא שלה באה כמו טיל עם צמר גפן בין האצבעות, ואמא שלי אחריה עם הפצירה ביד, ואני הסתלקתי משם מייד ובלי רשות, ורצתי כל הדרך הביתה עם טעם חמצמץ מגעיל בפה. כל כך קיוויתי שנועה לא תספר לאף אחד ושתסלח לי. אני ממש זוכרת שחשבתי, שאם היא תסלח לי אכין במקומה שיעורים שבועיים.

 נשכבתי על המיטה בחדר השינה של אמא ונשמתי את הריחות שלה מהשמיכה והכרית, והיא הגיעה הביתה קצת באיחור, אחרי שניקתה אצל גב´ שווארץ את הבלאגן שהשארתי. גם אמא נכנסה למיטה ולא אמרה מילה ורק חיבקה אותי חזק אבל בטח בכינו המון כי שתינו היינו בוכות מצטיינות בנפרד אבל כשבכינו יחד ממש התעלינו על עצמנו. כשנרגענו היא הראתה לי שקית פלסטיק גדולה ואמרה שאלה בגדים שכבר קטנים על נועה ואימא שלה מסרה אותם בשבילי ואם אני רוצה. אני חושבת שכנראה הייתי צריכה לסרב, אבל הייתי רק ילדה והפרס היה גדול מדי, איך יכולתי לסרב. אני, שתמיד לבשתי מכנסיים ושהשיער שלי היה מסופר בקמצנות כמו אצל בנים, הוצאתי מתוך השקית שמלה ורודה נהדרת, ארוכה, עם טור כפול של כפתורים בצורת לבבות מלפנים וצווארון תחרה לבן ומגונדר. מי שם לב בכלל לכתם שזעק מאזור המותניים, גלידת שוקולד, כתם קשה שלא יורד גם לא בכביסה מאומצת. היו גם נעלי באלט וורודות. מעולם לא החזקתי ביד נעל באלט. מיששתי בהתרגשות את דקיקות הסוליה ואת הנוקשות במקום הפגיע בו עומדים על קצות האצבעות. השמלה של נועה הייתה גדולה עליי, כמובן, אבל לי הרי לא היה איכפת, העיקר שהיה לה את הריח של הבגדים של נועה כשמדדתי אותה, והרקדתי את אימא שרקדה כמו ברווזה וכבר שכחנו את המקרה ואחר כך אימא הכינה לשתינו תה והורדתי את השמלה בזהירות ותליתי בארון שלא תתלכלך.

 אני זוכרת איך אחרי שהקאתי לה בחדר, נועה הפסיקה להתייחס אליי, וגם מאיה וטלי.  כאילו לא הייתי. חג פורים התקרב ואימא שאלה אם אני רוצה שהיא תסדר לי את המדים של אורלי, הבת של השכנה שהייתה פקידה בתל נוף, או של רוחמה, שזאת השוטרת שאימא עושה לה מניקיור פעם בחודש כבר שנים.

אמרתי לה לא צריך, השנה אני מתחפשת לנועה שווארץ.

אימא עשתה פרצוף משונה וניסתה לשכנע אותי שלא כדאי אבל אני התעקשתי כמו שילדה בכיתה ד´ יודעת להתעקש, אז אימא ויתרה כמו שאמהות לילדות בכיתה ד´ יודעות לוותר.

היא ישבה לילות מול הטלוויזיה והקטינה את השמלה הוורודה בתפירת-יד תפר אחרי תפר כי מכונת התפירה מקולקלת כבר שנים ולא היה מי שיתקן אצלנו. ביום של החגיגה לבשתי את השמלה ונעלתי את נעלי הבלט הוורודות שריפדתי מבפנים בעיתונים מקומטים כי כפות הרגליים הזערוריות שלי צפו אבודות בתוך הנעליים מידה 36 של נועה ואימא כמעט לא הרשתה לי לנעול, אמרה שזה מסוכן, אבל בסוף ויתרה לי. היא השיגה פיאה נוכרית שיער שחור ארוך, אין לי מושג מאיפה, וחיזקה אותה בסיכות למוך הג´ינג´י שלי.

סדרנו את הכיתה בצורת חית, ואחרי שזללנו אזני המן וממתקים כל ילד היה צריך לספר לכיתה על התחפושת שלו. אני הצבעתי ראשונה, והמורה אמרה, אסתר שלנו התחפשה למלכת אסתר, נכון? ואני אמרתי בקול חזק וגאה, מה פתאום המורה, אני התחפשתי לנועה שווארץ. בהתחלה היה שקט גדול ואחר כך מישהו שבר פינה אחת של השקט הזה עם הצחוק שלו ועוד מישהו הצטרף ועוד מישהו עד שכל הכתה צחקה וצחקה ואפילו המורה רבקה התאמצה מאד להבליע את החיוכים שלה ומלמלה משהו כמו, זה מאד יוצא דופן, אסתר. רק נועה שווארץ התקפלה בצד בתוך תלבושת בארבי הנהדרת שלה עם שמלת הנשף והנוצצים וכל היהלומים. אחר כך המורה שאלה מי עוד רוצה לספר.

 כשהפעמון צלצל להפסקה מאיה וטלי תלשו לי את הפיאה מהראש וזרקו אותה ביניהן כמו שזורקים כדור ואני התחננתי שיפסיקו והסברתי שזה לא שלנו וצריך להחזיר ואימא תכעס, אבל הן התעלמו, מלכת האביב והפייה, וצחקו צחוק מרושע.

 נועה, תגידי להן שיפסיקו, נועה.

 נועה הסתכלה עליי ובהתחלה לא אמרה כלום, רק הסתכלה, וכשדיברה אליהן זה היה מעל לראשי והיא אמרה, תעזבו את המסכנה הזאת. אתן לא רואות שהיא משוגעת? לא שכחתי את המילים ההן שעפו אליי כמו סכינים, ננעצו אחת אחת, ונשארו להחליד. גם הילדים האחרים בכיתה לא שכחו, הם התרחקו ממני או שאולי לא זזו ואני היא מי שבחרה להתרחק מהם. נועה עזבה את בית הספר, גם מאיה וטלי עזבו איתה, ומאז לא הייתה לי חברה טובה, אבל כבר לא היה איכפת כי גידלתי מבפנים נועה שווארץ שתהיה רק שלי, אחת שאפשר לספר לה הכל ולדבר בשפה סודית של סימנים ולצחוק, ולשתינו קוראים נועה כבר הרבה שנים, אני לא זוכרת כמה בדיוק

***

בביקורים של אמא אצלי, בזמן האחרון, יוצא שהיא אחראית על הדיבורים ואני איכשהו על השתיקות והיא תמיד מתחננת לעשות לי את הציפורניים ואני לא נותנת והיא נסוגה מייד ומספרת קצת מה חדש בשכונה ומי מת ומי מתגרש - לפעמים אני חושבת שהיא אוספת בשבילי בכוונה רק את החדשות הרעות - כשנמאס לי לשבת שמה אני ממציאה התקף מיגרנה או כאבי מחזור, והולכת לאכול את כל הממתקים בגינה, לבד מהר, לפני שייקחו לי, לפני שהבטן תתחיל לכאוב, לפני שיקראו לנו לחדר האוכל, לארוחת צהרים.

כשאני קמה אמא מבינה לבד שהביקור הסתיים וגם היא קמה בכבדות, כמו שהתיישבה. לפני שניפרד היא תשתהה לרגע ותמתין לשאלה שלי שלא תישאל, במקום אני אדביק נשיקת בסדר אוטומטית ושותקת על הלחי שלה והיא תדשדש בנעלי התעמלות ספוגות מים אל עבר השער ותפנה אל תחנת האוטובוס. המעיל החום הישן שלה יעטוף את אחד האוהלים הפרחוניים הבלתי אפשריים שהיא מחזיקה בארון כבר עשרים שנה לפחות, והריח, הריח שלה, לבנדר ודבש ושמפו תפוחים, יישאר כאן עוד קצת אחריה עד שגם הוא ייבלע וישתלט עליו הריח החזק של חומר החיטוי. תכף הולכים פה לחדר האוכל ויהיה רעש של צלחות עסוקות ואנשים ודיבורים וסרחון כבד של כרוב מבושל עם אבקת מרק אבל אני לא מדברת וגם אם מדברים אליי אני לא עונה, צריך לאכול עכשיו בשיא הריכוז ואני אוכלת מהר כמעט בלי ללעוס כי אם אגמור את המנה שלי ראשונה ירשו לי לקבל תוספת. אם עדנה תיתן לי את הפירה שהיא שונאת וגרטה שלא איכפת לה כבר למות תעביר לי את כל מה שנשאר לה בצלחת, אני אצטרך להיות מוכנה גם לזה ולזה ולאכול ממש בזריזות כדי להספיק הכל לפני שיגידו לנו לחזור לחדר. כשאני מגיעה ללחם אני מתכוננת שהאוכל יתחיל להלחם בי מבפנים ויירצה לברוח אבל אני מחזיקה אותו שם מחזיקה אותו שם. מי שלא מכיר אותי חושב שאני בהריון.

 זה דווקא מצחיק שאימא שלי חשבה פעם, מזמן, שאני צריכה ילד. תעשי לך ילד, היא אמרה. תתחתני, אל תתחתני, באמת שלא איכפת לי. אבל ילד יעשה לך טוב. אמרתי לה שאני לא סובלת תינוקות, הם רעשניים ומלוכלכים ודורשים המון תשומת לב. הם משעממים. אימא אמרה שלבד זה יותר משעמם. אין לך מקצוע, היא אמרה לי, אין לך דירה, לפחות יהיה לך ילד. חוץ מנועה שווארץ ואימא אני לא קשורה לאף אחד בעולם. במיוחד לא לבובה´לה. אני לא יודעת אם אני צריכה להזכיר פה גם את איינשטיין, שאין לי מושג איך קוראים לו באמת אבל הוא צייר שמצייר רק דברים סגורים ויש לו זקן פרוע ושיער כמו אריה חום גדול ונדנדה באמצע הסלון זאת אומרת מן שרפרף עץ פשוט בלי משענת שקשור לתקרה בשרשראות ברזל. איינשטיין הזה יודע הכל, ובעד זה קראתי לו איינשטיין. הייתי באה אליו כשהתחשק ושנינו היינו מתפשטים והוא היה מתיישב על הנדנדה ואני הייתי מתיישבת לו על הזין והוא היה מתחיל להתנדנד יותר מהר ויותר מהר והנדנדה הייתה עפה חזק עד שהייתי גומרת בשתיקה והוא באנחות צפופות, כבדות כאלה, כאילו הכאבתי לו באמת. אחר כך הייתי מתלבשת מהר וטסה הביתה להתקלח כי אני לא סובלת מקלחות של אחרים עם שיער גוף של אחרים שנתפס על הסבון של האחרים ומגבות שמישהו זר נגב בהן את הגוף. פעם הוא נתן לי מצית בצבע אדום מייד אין צ´יינה בצורת דרקון, עם אש שיוצאת מהפה, אז התחלתי לסרוג לו אפודה, אבל לא סיימתי אותה. את המצית אני שומרת אפילו שכבר התקלקלה לי.

אחרי שבאתי אליו כמה פעמים התחלתי להקיא קצת בבוקר, בהתחלה לא התרגשתי כי אני רגילה אבל הרופא אמר לאימא כן, היא בהריון.

 ***

אחרי חדר האוכל אני תמיד מרגישה לא טוב והולכת לנוח אבל לפני כן נזכרת שאני צריכה להתכופף אל השידה ולבדוק שרוזה לא חיטטה לי בחפצים ושהתמונה של בובה´לה נמצאת איפה שהשארתי אותה, במגירה התחתונה, בפנים. כשאני מתרוממת, יש לי קצת סחרחורת ואני נתקלת בארון המתכת שעומד צמוד למיטה שלי, הדלתות נפתחות, ועשרות נעלי הבית הקטנטנות שמסודרות על המדפים נופלות הילוך איטי על הרצפה ומתפז- רות. בלומה, שתמיד ישנה בעיניים פקוחות, מסתכלת עליי ועל הנעליים, ואז קופצת על המיטה, מוחאת כפיים וצועקת, "עוד הפעם! עוד הפעם!"