משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשמצמידים למישהו את התואר 'דינוזאור' יש בזה מן השבח והגנאי גם יחד – מצד אחד הכרה בהיותו גדול בדורו, מצד שני – נראה שכבר עבר זמנו. הדינוזאור הוא דימוי חסר, זכרון מדומה, שכן איננו מכירים את החיה עצמה אלא רק את התממשותה כשלד עצמות מלבין במדבריות מונגוליה. להבדיל, אנו מכירים (אפילו טוב יותר) את הסימולקרה השפילברגית הפופולרית שמהותה בידור – פעם זה חייזר, פעם כריש  ופעם דינוזאור, כולם ייצוגים פשטניים של 'האחר', בהבדלים זניחים. לפיכך המסתורין הדינוזאורי נותר על כנו, עדיין לא מפוענח, ספק אם יפוענח אי פעם.

אז איזה מין דינוזאור הוא ויזלטיר? מאיר ויזלטיר הוא בעיקר דינוזאור שתקן - בין ספר שיריו האחרון, 'מרודים וסונטות' (2009) לבין הספר שקדם לו, 'שירים איטיים', חלף פרק זמן בן עשר שנים. גם מחוץ לשירה קשה לומר שהפרסונה הויזלטירית נוכחת באופן שוטף במרחב הציבורי. משום כך, אך טבעי שבערב ההוא בחר ויזלטיר לקרוא מעל הבמה שיר המדברר את שתיקתו:

מַה שֶׁנּוֹתַר לִי לוֹמַר כְּבָר לֹא יֵאָמֵר

(מֵעוֹלָם לא רָאִיתִי אָדָם פָּחוֹת נָמֵר

מִן הֶחָתוּם מַטָּה, הַמְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

מָשָׁל הָיָה בֶּאֱמֶת מקוֹם נֶחֱלָם,

שֶׁאֵין לוֹ קִיּוּם שֶׁל מַמָּשׁ מִחוּץ לְגֻלְגָּלְתוֹ -

זֹאת הָיְתָה גְּדֻלָּתוֹ וְעַכְשָׁו מַפַּלְתּוֹ)

אֲנִי שׁוֹתֵק כְּבָר כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים,

בַּאֲתָר מְדֻבָּב, הוֹמֶה מְתְדַּיְּנִים,

מָקוֹם בּוֹ מְפִיצִים הֲמוֹן חָכְמוֹת בִּגְרוּשׁ,

כָּל סוּגֵי הַתִּקְווֹת וְגוֹנֵי הַיֵּאוּשׁ

(הַשִׁתְיקָה ַּדי נְעִימָה, אַךְ יֵשׁ לָהּ חִסָּרוֹן –

מַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר עוֹמֵד בַּגָּרוֹן).

ועם הדיבור הכלוא בגרון מסתיים הסרט.

למעשה הדינוזאור מצוי כבר מחוץ לעולם, כמו הסוגריים בשיר שקרא ויזלטיר, שמפרידים בין המולת העולם לבין רחש הדיבור הפנימי, שנתפס מבחוץ כשתיקה אבל מתקיים כל הזמן. האם ויזלטיר שותק מפני שהשתיקה היא צורך פנימי שלו, או משום שהוא סבור, בצדק או שלא בצדק, שבתרבות הנוכחית אין מקום לדינוזאורים? האם שתיקה והעלמות היא האופציה היחידה העומדת לרשותו של דינוזאור?

לאו דווקא. לשם כך  אני נדרשת לדינוזאור ספרותי אחר, אהרן אמיר ז"ל. יש לי תחביב משונה, אני אוהבת לחטט בבוידעמים של האינטרנט. כך הגעתי, לגמרי במקרה, לדברים שנשא אהרן אמיר בטקס  הענקת תואר דוקטור באונ' תל אביב, בשנת תשס"ג, זו השנה בה זכה אמיר בפרס ישראל לספרות. כדאי לצפות, אורכו של הנאום מעט יותר מעשר דקות (להריץ את הנגן קדימה עד 26:10) - אהרן אמיר במיטבו מעניק מופע של אירוניה מושחזת, בעברית יפהפיה ובנימה מבודחת שלא מנסה אפילו להסתיר את הכאב. בנאום הזה, שקהל היעד שלו הוא בוגרים טריים של האקדמיה, תוהה אמיר מה טעם מצאו להזמין דווקא אותו לשאת דברים באירוע, והוא משיב, "ביקשו להעמיד בפני מאות הבוגרים והמוסמכים הצעירים דמות של דינוזאורוס."

אך בניגוד לויזלטיר, לדינוזאור הזה יש רצון ונכונות להשמיע – ודבריו, במיוחד בעיתוי הנוכחי, ערב יום העצמאות ה-62 למדינתנו – מוכיחים שהלקח הדינוזאורי עדיין ראוי להישמע.

אם כן, מהו הלקח הדינוזאורי? מהי חשיבותו הסימבולית של הדינוזאור לתודעה ההיסטורית שלנו, בני האדם?

צאו וראו - אותם "נפילי בראשית" ששלטו בעולם, משיב אמיר, בסופו של דבר לא עמדה להם כל עצמתם, גודלם, משקלם – והם נעלמו כלא היו. אנו, הרואים בעצמנו נזר הבריאה, שיצרנו לנו אלוהים כדי לקבוע שנבראנו בצלמו -  ראוי שנלמד מהדינוזאורים לקח של ענווה. אך לא די בזה. יש לו, לדינוזאור, גם את יתרון הפרספקטיבה – וכאן מספר אמיר על ילדותו בתקופת המנדט, כשהמורה לאנגלית היה מגיע לגימנסיה רכוב על חמור, עם שני כדי חלב ממשק העזר אותם מכר למזנון הגימנסיה. אמיר היה עד להקמתה של המדינה, "זעירה עד לגיחוך ועד לכאב, נתונה למחנק טריטוריאלי, פסיכולוגי ואידאי."

והיום? הוא מונה את ההישגים המרשימים אליהם הגיעה המדינה במגוון רחב של תחומים, והלב רוצה להאמין, ללטאה הזקנה והחכמה הזאת, להרפות קצת מחמיצות האכזבה ולהתנחם מעט במה שחיובי. וזה לא קל. אני מניחה שבאמת נדרשת פרספקטיבה כדי להניח בצד, לפחות לזמן מה, את חצי הכוס הריקה -  ואולי הוא צודק כשהוא מציין שחלק ניכר מההישגים אליהם הגענו הם תוצר של אילוצים, של הכורח "להתחכם, להתגבר, להחזיק מעמד ולצאת בניצחון", כך שבכל זאת מעז יצא מתוק. שיהיה. 

*

בין נסיגתו של ויזלטיר אל השתיקה, לבין האפוקליפטיקה הזהירה של אמיר, אני  עוד חוזרת במחשבותיי אל עצמות השלד של הדינוזאור, בין אם הן קבורות בחול, או מוצגות לראווה במוזיאון טבע. אני מרגישה  שיש שם עוד משהו בשבילי, ככותבת, כיוצרת. אבל מה.

השלד של הדינוזאור הוא הוכחת הקיום, הוא העדות לכך שאי-שם בעבר הרחוק צעדו דינוזאורים על האדמה הזאת, ויחד עם זאת השלד מנכיח את המוות, מחריף את תודעת המוות. אין בזה שום ייחוד, ניתן לומר את אותם הדברים לנוכח שרידיו של כל יצור חי. כלומר זה עדיין לא זה. מה מייחד את שלד הדינוזאור בהשוואה לבעלי חיים אחרים? במצג הבו-זמני של עוצמה וחולשה, המורכבות של דימוי הדינוזאור שובה את דמיוני - שלד ללא חיה, כמעט כמו מסמן ללא מסומן. מה עוד, כמו שלד של דינוזאור, מנציח בעצם קיומו את מה שנשמט מאחיזתנו, את מה שמעולם (אולי) לא היה שלנו?

כמובן. הצילום.

כדי לעמוד על ההקבלה המפתיעה שבין הצילום לבין שלד דינוזאורי, אעתיק לכאן פיסקה מתוך "מחשבות על צילום" לרולאן בארת:

"המהות של הצילום היא פשוטה, באנאלית. אין כאן עומק: 'זה היה'.  אני מכיר את המבקרים שלנו:

מה, דרוש ספר שלם (אפילו הוא קצר) כדי לגלות משהו הידוע לי ממבט ראשון? כן, אבל ראיה כגון זו יכולה להיות אחות לטירוף. התצלום הוא ראיה מורחבת, טעונה – כאילו הפך לקריקטורה לא את דמותו של זה שהוא מייצג (ההיפך הוא הנכון) אלא את עצם קיומו. הדימוי, כך מלמדת אותנו הפנומנולוגיה, הוא האין שבאובייקט. והנה, בצילום מה שאני מציב אינו רק העדר האובייקט; באותה תנועה עצמה ובאותה מידה אני מציב את העובדה שאותו אובייקט אכן היה קיים, ובמקום שאני רואה אותו. בדיוק כאן הטירוף; שכן עד היום הזה שום ייצוג לא יכול להבטיח לי שעברו של דבר כלשהו אמנם היה – אלא באמצעות מתווכים; אבל בתצלום הוודאות מיידית: אין איש בעולם שיוכל להעמידני על טעותי. התצלום נעשה אז מדיום משונה, צורה חדשה של הזיה – כוזב מבחינת התפיסה, אמיתי מבחינת הזמן: הזיה מתונה, מבחינה מסויימת, הזיה צנועה, לא-אחידה (מצד אחד, 'זה אינו שם', מצד שני – 'אבל זה בהחלט היה')."

(עמ' 116)