משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שָׁכחה ושָׁכחה, יסודית ונחושה, עד לנקודה בה לא נשאר יותר מה לשכוח. היא שכחה כמי שמקיא – קודם נפלטו דחוסים גושישי מזון לעוס, אחר כך עלו מיצי קיבה, ולבסוף תנועת כיווץ נזעמת שפיתלה את הקיבה הריקה עוד, לשווא. אחר כך, נודה על האמת, כבר לא נשאר שם הרבה, רק אפר רגיל של רגשות, כזה שמומלץ לדישון עציצים.

אין לכחד, הייתה בזה גם הקלה. היא הוקירה את תחושת השיכרון המבויש של השחרור, והעיקר – לזמן מה הפסיקה להיות תהומית כל-כך, נעשתה פשוטה כמו בוקר.

זו, כנראה, תורת השיכחה השלמה: לשכוח מהר מתוך הגנה עצמית, אחר כך לשכוח לאט מתוך כוחו המרדים של ההרגל, ואז להיאחז בשיכחה רק על מנת להימנע מיצירת מרבץ זיכרונות חדש. חשוב מאד, כך למדה, להקפיד על שיגרת היגיינה של שיכחה מונעת.

אבל היא שכחה טוב מדי. מסרה גם חלקים של עצמה שלא היו ראויים להישכח, ובצער נוכחה שאבדו לה לבלי שוב. אז גם החלה להתגעגע לעצמה מתוך עצמה. ללשד החמים, המוכר, לתֶסֶס המגוחך של הגוף. למודל הקיום האופראי שלה. אפילו לחריגה (בעיקר לחריגה). היא תהתה אם כל זה התכלה ללא תקנה, אם כבר חצתה את שערו של גיל הכְּלוּת. תהתה אם עוד אפשר לתקן, בעיקר לא ידעה מאיפה להתחיל. לעת-עתה היו אלה רק הרהורים נקודתיים, טרדות שטרם הבשילו לכלל מעשה. רוב הזמן המשיכה לנמנם תחת סלע שמישהו אחר דחק במעלה ההר.  מה אכפת.

אחר כך, כדי להעסיק את עצמה, בנתה בתוכה מוזיאון. תמיד היו בה עודפי מונומנטאליות והיא לא התכוונה להצטדק על כך. זה היה מוזיאון פתוח. בלי דוכן למימכר כרטיסים, בלי מזנון ואפילו בלי הנחה לפנסיונרים ואנשי כוחות הביטחון. פעם בשעה חשבה להוציא סיור מודרך, אבל אף אחד לא הגיע.

זה יכול היה להיות עוד סיפור פסימי, אלמלא הרגע ההוא בסופרמרקט, על יד מקרר החלב. היא ניגשה פזורת דעת, או שקועה להביך בתוך עצמה, ועמד שם איזה הוא שכזה, אחד עייף עם שני ילדים קטנים שרחשו סביבו בלי הרף, ועוד הספיקה להתרשם שהוא גבר נאה, לבוש בהידור מקומט של סוף יום עבודה, ופתאום הסתכל עליה, מאד הסתכל, אבל זה לא היה מבט מהסוג שהכירה (נניח, שני טווסים מתבוננים זה בזה, אחד לבקן, שני עיוור צבעים). בדיוק להיפך, זה היה מבט נושך שכולו אנקולים וקרסים וווים שנתפשו בה, שורט בבשר, הוא רצה בשר, המבט הזה, המבט הזה תבע ממנה בשר, והיא ראתה שהוא קצת מבולבל ומופתע מעצמו, וכבר נסוג, אבל היא לא התביישה במבט הזה, להיפך, עוד זמן רב אחר כך התרחצה בתוכו, שחתה עמוק, עמוק, והידיעה עלתה בתוכה, גם הוא. זה היה גולמי כל-כך, גם הוא, ראשוני וגס אך יחד עם זאת זוהר באור יקרות, והיה לזה ריח טרי של זיכרון חדש. היא הייתה כאותו חסר-כל שהשיב לעצמו את כל נכסיו באחת. זאת אומרת, לפחות למשך רגעים אחדים.