משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מדי פעם מתפרסמים שירים שלו בגיליונות "מטעם". השירה של שמואל שוחט היא שירה גברית נוקשה, פועמת, אבל תמיד רוויית הומור. וגם עצב.

בדף ה-אודות מספרים ש"שמואל שוחט" הוא פסבדונים, שהאיש מתעקש לשמור על אלמוניות.

זאת אומרת, צדיק שירה נסתר.

אני מעתיקה לכאן שיר אחד שלו שמאד מצא חן בעיניי (מגיליון 16) כי מה הטעם בשירה טובה אם היא סמויה מעין:

מרחק, שיר רך / מאת שמואל שוחט

הֲכִי עָמֹק שֶׁהַזֶּרַע שֶׁלִּי חִלְחֵל

חֹדֶשׁ וָחֵצִי בַּבֶּטֶן הַמְּתוּקָה שֶׁלָּךְ.

בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּ"אֱלִישָׁע" אָמַרְתִּי

לְעַצְמִי בְּשֶׁקֶט, שְׁמוּאֵל, זֶה עוֹבֵד,

וְאַתְּ שָׂנֵאת אוֹתִי כִּי לֹא הִצַּעְתִּי לָךְ

לְהִתְחַתֵּן.

הָיִינוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים-וְאַרְבַּע,

עֲנָנִים לְבָנִים עָמְדוּ מֵעַל חֵיפָה

אֳנִיּוֹת צָפְרוּ בַּמֶּרְחָק, מַלָּחִים

זָקְפוּ זִרְגָּם.

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ מֵהַהַרְדָּמָה

שָׂמַחְתְּ, כִּי הַבְּחִילָה עָבְרָה

לְגַמְרֵי, וְאָכַלְתְּ בְּשֶׁקֶט

אֲרוַּחת בֹּקֶר מִצַּלַּחַת כְּחֻלָּה.

הָיִינוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים-וְאַרְבַּע,

אַתְּ בַּוַּדאי זוֹכֶרֶת

הָיוּ לִי שְׁאִיפוֹת גְּדוֹלוֹת,

לִקְרֹא אֶת גֵ'ימְס ג'וֹיְס

בְּאַנְגְּלִית וְאוּלַי גַּם אֶת הֶגֶל

זֶה חָשׁוּב וְזֶה לוֹקֵחַ

הָמוֹן זְמַן.

לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּמְתְּ בַּדִּירָה שֶׁלִּי

לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ. מִבַּעַד לְעוֹרֵךְ

זַהֲרוּרִים אַחֲרוֹנִים

שֶׁל יַלְדֵּנוּ הַטּוֹב.

אַחַר-כָּך הִתְקַשַּׁרְתְ לַאֲחוֹתֵךְ

לְאַחֵל לָהּ יוֹמוּלֶדֶת שָׂמֵחַ

וְעָלִית עַל הָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן

לִירוּשָׁלַיִּם.

שְׁמוּאֵל, אָמַרְתְּ לִי בַּטֶּלֶפוֹן,

כּוֹאֵב לִי נוֹרָא, הַבִּזְבּוּז וְהַבֶּטֶן.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ

וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ

(אֲנִי לֹא רוֹצֶה

לִזְכֹּר מַה אָמַרְתִּי

לָךְ)