משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב יקר,

הנה אתה, עב-בשר וממושקף. בכוונה כתבתי עב-בשר ולא סתם שמנמן, כי שמנמן היא מילה מפחיתה ואילו 'עב-בשר' נושאת עימה נכבדות נעימה וכובד ראש הכרחי. [אנא סלח לי על הנימה הרשמית, זה יעבור לי מתי שהוא]. אה, ויש לך שפם. השפם שלך הוא מחווה לשפם של פלובר, אבל אתה לא מספר את זה לאף אחד, כי לדעתך זהו עניינך הלגמרי פרטי.  יש לך שיניים סוסיות, שיני סוס-ים, למעשה. אנא סלח לי על שבראתי אותך מכוער, אף פעם לא הרגשתי בנוח בחברתם של גברים יפים. קולך נמוך, ואתה מדבר לאט. לפעמים אתה מתחיל משפט ולא טורח לסיים אותו. ומה עוד? אתה מבחין היטב בין בטחון עצמי לבין יוהרה, אוהב חולצות פסים בתנאי שהפסים מתוחים לאורך – ושונא – אינני יודעת עדיין מה אתה שונא. גם אינני יודעת עדיין מה אתה עושה למחייתך, אני מניחה שהעניין הזה יתבהר בהמשך. התחביב העיקרי שלך כרגע הוא דיג, אבל שנינו יודעים שאתה סתם נדרש לתפאורת חכה ופיתיונות כדי לפנות לך זמן בהייה אפקטיבי. כפי שוודאי הבנת, אני מתכוונת לחשוף בהדרגה את כל הגחמות הסודיות שלך. ומכיוון שאני קובעת את הכללים - עליי לא מדברים עכשיו, נקודה.

המכתב הזה, המכתב הראשון, נכתב בעקבות קטע קצרצר שראיתי באיזה סרט (ספרדי? איטלקי?). אין לי מושג מה שם הסרט, או מהו סיפור העלילה. רק הדבר הבא: שני צעירים, בחור ובחורה, עומדים ומשוחחים זה עם זו (בעיר? בכפר? נדמה לי שבמקום ירוק כלשהו, אחו או פארק). הבחורה מספרת לבחור על מישהו, שאת שמו אינני זוכרת, שהלך על ידיו  כדי להרשים ולהקסים מישהי. אותה בחורה מסיימת את הסיפור שלה בפנייה אל הבחור שעומד לידה, ואומרת – "אני יודעת שאתה אף פעם לא תלך על הידיים בשבילי. אתה לא הטיפוס שהולך על הידיים." בתגובה, הבחור מחייך, מניח את כפות ידיו על הקרקע, ובמאמץ מסויים מניף את רגליו מעלה. הוא הולך על הידיים, גוו מקושת לאחור. הבחורה מחייכת בעונג גדול. זהו. כאן זיפזפתי.

המהלך הזה, של ללכת על הידיים בשביל מישהו אחר. שם נעצרתי, ואני חושבת על זה הרבה. באיזו זכות מבקשים ממישהו ללכת על הידיים? מה מוכיחה ההליכה על הידיים? קרקס, זה מה שעלה לי בראש. להטוטי אילוף של חיות מחמד. משחקי הכנעה. לעולם לא היה עולה בדעתי לבקש ממישהו ללכת על הידיים בשבילי. אני קצת נגעלת מכל המעמד.

אבל העניין הזה של ללכת על הידיים לא נגמר כאן. התפתחה אצלי, איך להסביר, מעין הזייה אובססיבית בעקבות הסצנה ההיא. הזייה מתקנת, אפשר לומר, מוחשית מאד  :   אני רואה בדמיוני רחוב ארוך ובו עוברים אוטובוסים ישנים שפולטים כיח שחור אל עבר שורת חנויות נטולות הדר. ומדי יום, בשעה קבועה, חוצה את הרחוב הזה מקצה לקצה איש אחד בהליכה על ידיו. מי האיש הזה? אני לא יודעת. הוא ארוך ורזה, ודומה לצייר ראובן רובין בדיוקנאות העצמיים שלו. הרבה שיער, פנים ארוכות, לבוש כמו פקיד. אני רואה אותו צץ מעבר לפינה, בלי כל התראה, ועוקבת אחריו במבטי כשהוא הולך על הידיים לכל אורך הרחוב, במין ענייניות שקטה כזאת, נטולת ראווה. אנשים מצביעים עליו, כמובן. ילדות מצחקקות. אבל הוא בשלו, חותר קדימה, מתעלם מכל השאר.

אני שואלת את עצמי למה הוא הולך על הידיים. האופן בו אצבעותיו נפרשות על הקרקע, נתמכות במדרכה המאובקת. אולי זו הצהרת עצמאות עיקשת, שיר הלל לאינדיבידואליזם. טקס. דת חדשה. אולי בדומה לאמן הטרפז של קפקא, זה התחיל כמניירה אבל מהר מאד הדרדר לכדי התמכרות. אולי באופן הזה הוא פשוט מחסן עצמו מפני כל בקשה טיפשית של אישה, שתעז לבקש ממנו ללכת על הידיים למענה.

מה דעתך, א"ב?