משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 א"ב יקר,

בשבע בערב עזבתי הכל ונסעתי לנשום קצת אוויר הרים צלול כבריזה במרכז הכרמל בחיפה. כשהגעתי, הבחנתי מייד שמדד הקבצנים ברחוב הראשי היה נמוך להחריד – רק שלושה – המשמעות היא שרמת הפעילות ברחוב מצומצמת עד כדי-כך שאפילו הקבצנים מפסידים עלינו. כלומר סתיו. הפרהסיא מכבידה על החיפאים, זה ידוע, ובשעות הערב הרחובות שייכים בעיקר לצועדים בסך. התחלתי גם אני לצעוד, מביטה באחרים חולפים מולי במהירות מבלי להיות נוכחים באמת, עם הטייטס והגופיות והדאווין של האמפייר בודי בילדינג. אני, ככה, השתרכתי, נוברת בצללים כהרגלי.

בעניין הקבצנים, א"ב מותק, אני רוצה לפרט לך בדיוק מה ראיתי – ראשית, בפינת דרך-הים עמדו שני קבצני-נשיפה רגילים (סקסופוניסט מעולה וחצוצרן בינוני). קצת בצד התמקם הקבצן השלישי, שהיה קבצן-מומים. לא זכרתי אותו מצעידות קודמות שלי באיזור – הוא ישב בתוך כסא גלגלים, מגודל שיער ומזוקן אבל  אי אפשר לומר שהיה מוזנח. הוא נראה כמו ישו שחזר לא מזמן מהחזית בויאטנם, ולא יכולתי שלא להיזכר בג'ון וויט מסחרר את ג'יין פונדה על כסא גלגלים ב'השיבה הביתה'. רגל ימין שלו הושטה ישר לפנים,  בגנדרות ביישנית של רקדניות בלט בראשית דרכן - והרגל הייתה גדומה, זאת אומרת עד מחצית השוק וזהו. הגדם היה חשוף. גדם עירום.

כן, נכון. הייתה בזה לא מעט התרסה, הוא אכן השתעשע עם רגשות האשם שלנו., אבל אתה יכול לתאר לך את המבט שלי מתמגנט על הגדם המוצג לראווה. זה היה גדם נקי, חף מצלקות, שזוף - מתחשק לומר שהגדם נראה שופע בריאות – כמו וריאציה נוספת ולגמרי אפשרית על גפיים אנושיות. לגיטימי להתפרנס מהגדם, אני חושבת. האיש לא נראה מושפל. בכוח אילצתי את עצמי לנתק את המבט כי כמה אפשר. כשזרקתי את המטבע למרגלותיו הוא הודה לי בפנים חתומות ומלמל משהו. לא הצלחתי לפענח מבטא, או מה בדיוק אמר לי. אני מקווה שזה היה משהו מלוכלך.

המשכתי ללכת, ופתאום מאד רציתי שתבוא. כן, כן. אני מדמיינת אותך מתכווץ עכשיו בחוסר נוחות, אולי אפילו נוהם נהמה קלה של מחאה. אבל רציתי אותך קצת פנים אל פנים ובאת, ברור שבאת. עמדת תחת פנס רחוב, אפוף ערפילים, מעט נבוך ונוגה ונזוף. אמרת שבפעם האחרונה ביקרת במרכז הכרמל לפני חמישים שנה, כשהוריך לקחו אותך לגן החיות. מהביקור ההוא נצרת את זכרו של בלון אדום גדול קשור בחוט לפרק ידך. הצעתי מייד שנלך לגן החיות, אבל כשהגענו ראינו שהגן נעול. בדממת הערב שמענו היטב את סימפוניית השאגות בוקעת מעבר לגדר. זה היה מפחיד, כל החיות האלה שפולטות קולות בחושך. עמדנו זמן מה והקשבנו. להקה של טווסים לבקנים הידסה על שביל האבן שנמתח מהשער פנימה. אמרתי לך שבאור הירח הטווסים הלבקנים נראים כמכושפים. אמרת שמבין שנינו, רק אני מסוגלת להוציא מהפה משפט כזה. הסמקתי והלכנו לשתות קפה.

בבית הקפה שאלתי אותך אם אתה יודע מי היא זרובבלה ששונקין.

 לא, לא הכרת.

 אמרתי לך שששונקין היא בתו הבכורה של המשורר אלכסנדר פן. משוררת, כך כתוב.

הספרות מחבבת כפילים, הנה כפילות ראשונה: אלכסנדר פן חלה במחלת הסכרת וכתוצאה מכך רופאים נאלצו לכרות את שתי רגליו, בזו אחר זו. אבל אנחנו מדברים על ששונקין עכשיו. נתקלתי בשמה כששוטטתי היום בערבות יוטיוב, ובמקרה הגעתי לשיר שלא הכרתי בביצוע ליאור ייני, "בלדה על משורר" מתוך אוסף שירי אלכסנדר פן.

הסתקרנתי.  מילות השיר, הפשטניות עד שעמום, לא התאימו לכתיבתו של פן כפי שאני מכירה אותה. ברשימת הקרדיטים נכתב שאת השיר כתבה אחת, זרובבלה ששונקין.

(שאלתי אותך אם אתה יכול להגיד חמש פעמים ברצף, מהר ובלי להתבלבל "זרובבלה ששונקין". הנהנת בשעמום)

מסתבר שששונקין הייתה גם פזמונאית ובין השאר מסרה טקסטים ללהקות צבאיות. עברתי ברפרוף על הטקסטים שלה – הם מאד פשטניים, חסרי ייחוד, דלים עד כאב ובעיקר מגוייסים.

להשוות בין שני שירים, אחד שלה, אחד שלו. 'היה או לא היה' הוא אחד משיריו הכי ידועים של אלכסנדר פן, אחד היפים שבהם – תמיד אני קצת נרעדת לי כשאריק לביא שר,

היא קינאה ביינו, כי שפתו מתנשקת
עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש"

שורה שמתפוצצת בגוף מרוב כישרון ותשוקה וחושניות של צבעים וריחות, מול החיוורון והבנאליה של 'לילות של יין כוכבים' שלה –

הספרות אוהבת כפילים, כבר אמרתי לך.

מכיוון שבזמן האחרון אני עסוקה לא מעט בכתביה של תרצה אתר, מעניין להשוות בין שתי הבנות הכותבות, שנולדו בהפרש של 13 שנים זו מזו – אתר היא הצעירה מביניהן - ושתיהן חיו בצילו של אב משורר ענק ודומיננטי:  

כשאתר כותבת ללהקות צבאיות, יוצא לה שיר כמו 'גשם בוא' או 'אחד חולמני' –

שניהם פזמונים מקסימים, מלאי כמיהה ויופי, והומור ורוך ואנושיות, כל כך לא צבאיים – ומנגד, ששונקין כותבת מלב המיינסטרים המתלהם של אז את שירתם הצדקנית של היורים והבוכים – על שלושה פשעי דמשק, שיר שודאי גורם למבצעיו להתגרד במבוכה כשהם נזכרים בו היום. כשמשווים  בין שתיהן ברור כשמש שהפזמונים של אתר נותרו חיוניים גם היום, ואילו השירים של ששונקין אבדו בתוך הזרם.

מנין נובעים ההבדלים, בעצם?

נעזוב רגע את הכישרון בצד וננסה לבחון את העמדה האתית של שתיהן, עד כמה שניתן לחלץ אותה מתוך הטקסטים ומתוך הביוגרפיה. אתר היא בתו של  משורר שהמימסד חיבק, בעוד ששונקין היא בתו של משורר שהממסד דחה. למעשה, תרצה אתר באה מתוך המימסד, אביה הוא המימסד, בשירתה אתר ניסתה להיבדל מאביה תוך קיום דיאלוג עמוק עמו ועם שירתו. המרד שלה במימסד, באב, נעשה באמצעות כתיבה ספקנית, כתיבה שמעדיפה לפזר סימני שאלה על פני סימני קריאה, כתיבה שמפנה עורף לדיבור הלאומי ומתמקדת בקול הפרטי, באינדיבידואל.  

אצל זרובבלה מתקיים מקרה הפוך. למעשה, אלכסנדר פן היה הכי קרוב לעמדת 'המשורר המקולל' מבין המשוררים המקומיים שלנו: קומוניסט, שיכור, בעל ערכי מוסר שלא בדיוק תאמו את ההוויה הסוציאל-בורגנית של סביבתו. אני תוהה עד כמה השפיע כל זה על כתיבתה של בתו. מצחיק לראות ששיריה התגייסו לשלום באותה קלות בה התגייסו למלחמה. כתיבתה עתירת סיסמאות. היתכן שזרובבלה השתוקקה כל כך להתקבל על ידי המימסד עד שויתרה על קולה האישי כדי להיטמע פנימה? או לכל הפחות טשטשה את קולה הפרטי עד שאבד לה כליל? האם זה המחיר ששילמה כדי לנצח את הביוגרפיה הפרטית שלה?

בשירה "בלדה על משורר" היא רומזת-עוקצת:

"הוא נשאר עקשן תמוה חב חובו למוסכמות" 

אבות חבים חובם למוסכמות ושיני בנות תקהינה.

*

סיימתי לנאום והמתנתי לתגובתך. זו לא באה. במקום, שאלת אותי בקול רך, אולי אפילו רך מדי, את השאלה שהכי לא רציתי שתשאל - מה אני בעצם רוצה ממך.

מה אני רוצה ממך, א"ב? לא יודעת. אני חושבת שאני זקוקה לאבא.

לדמות אב, אתה מתקן אותי.  

לדמות אב, אני מקבלת את התיקון.

אני חוככת בדעתי אם לספר לך על ההזייה הנקרופילית הוותיקה שלי, לפיה אני נעשית אהובתו האחרונה של סופר זקן מאד.

ומחליטה שלא.