משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב יקר, היום שיחקתי ב'הרצל אמר'.

העובדה שצד ב' לא היה מודע למשחק שהתנהל בינינו כלל לא הפריעה לי. בשעות אחר הצהריים צעדתי ברחוב המייסדים בזיכרון יעקב, בסמוך לבית הקברות. לפניי צעדה אישה נמוכת קומה, כדור בשר דחוס ועגלגל. היא הייתה כל כך שמנה שנכפתה לפרוש את שתי ידיה באלכסון, וכשהניעה אותן לצד גופה התקערו כפות ידיה הקטנות, ודומה שאינה צועדת כלל אלא חופרת לעצמה מנהרת מילוט דרך האוויר שהקיף אותה. צעדתי במרחק שני צעדים ממנה, ומעצמן חיקו הידיים שלי את האלכסון הפרוש לרווחה שלה. מצאתי עצמי מנסה להדחיק את המטר שמונים וחמש שלי לטובת אפשרות הדחיסות הכדורית שהציגה היא לעולם.

אתה בוודאי תוהה מדוע אני מספרת לך את כל זה; מה זה בכלל משנה. לכאורה, הגוף תמיד נשאר מחוץ לגבולות המכתב. אבל האם אתה באמת סבור שאין שום משמעות לעובדה שרוב האנושות מגיעה לי עד לנחיריים ? ודאי שיש לכל זה משמעות.

גוף הוא גורל, וחלון וראי. חייבת להיות השפעה לעובדה שאני מביטה בעולם בדרך כלל מלמעלה. זוכר את הסיפור על "הענק וגנו" של אוסקר וויילד? כזכור, הסיפור מספר על ענק שמנע מילדים להיכנס לתוך גנו המלבלב, ואף הקיף את הגן בחומה גבוהה. כתוצאה מכך שרר בגן חורף (ריגשי) ניצחי. יש משמעות לעובדה שגיבור הסיפור מתואר כ"ענק" - זוהי נפילוּת מטפורית שמדגישה את מימד הריחוק, הריחוק שלו מהילדים. אילו היה פחות נפיל ויותר רגיל לא היה מעלה בדעתו לסגור בפניהם את הגן. גובה הוא מרחק.

כשהייתי קטנה (בגיל) וחזרתי הביתה עצובה כי שוב חובב מטאורולוגיה מזדמן התעניין אצלי מה מזג האוויר שם למעלה, אבא שלי הציע שאשיב "גשום" ואירק עליו יריקה עסיסית. אולי הייתי צריכה להקשיב לו. הנה, עוד תשובה אפשרית לשאלה למה אני כותבת: לכל סופר יש מלאי בלתי מתכלה של בקבוקי "שתי אותי" ועוגות "אכלי אותי". ואני? תקועה עם מבנה עצמות של איכרה טטארית או מתאבק אוזבקי.

חסרונות:

אני לא יכולה לאמץ לעצמי מניירות נשיות קוקטיות, זה נלעג מדי. גוף כמו שלי מחייב מחוות גדולות, דרמטיות.

מחוות קטנות הולכות אצלי לאיבוד (למה זה נשמע לי כמו תירוץ. מה אני מתרצת כאן)

יתרונות: 

אין צורך בסולם כדי לנגב אבק ממקומות גבוהים.

חסרונות: 

 אף אחד לא יעלה בדעתו לכתוב עליי שורות מקסימות כמו:

 "אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ/ אֶת כַּדוּר הָאָרֶץ/ הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל./ וְלא נֶעְלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ /כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה/ נָחָה עַל גַּבּו  ".   (דליה רביקוביץ)

יתרונות:

זוכרים אותי כי אני "הגבוהה".

חסרונות:

זוכרים אותי בגלל הסיבות הלא-נכונות.

*

כשעברתי ליד בית הקברות חשבתי שהמתים הם השעון הכי מדוייק שלנו. אנחנו נחסרים והם לא.

*

במחשבה שניה, קרה היום משהו הרבה יותר משמעותי. ככה היה צריך להיראות המכתב שלי אליך היום, לולא אותה כדורית שהסיחה את דעתי להרהורי גוף:  

גלתיאה יקר שלי,

ממוראותיו של דמיון מפותח מדי: הבוקר, למשך שניות אחדות, הוצפתי אושר אינסופי כתוצאה מהמחשבה שאתה עשוי להשיב לי על המכתבים, כך פתאום, ביום מן הימים...

 בו בזמן, חלק אחר במוח הכיר במופרכות של המחשבה הזאת, ועדיין, זה לא הפריע לי כהוא זה לחגוג את אפשרות המענה.

שלך כתמיד,

אני.