משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב, 

אני בכלל לא מצליחה להבין אותך.

מצד אחד, אתה מצרף למכתב שלך אליי "מתנה", כלשונך, תמונה מתוקה של קבוצת ילדי גן משנת 72', שטרחת וחיפשת במיוחד עבורי באינטרנט – והצעת לי לחזור באמצעותה בזמן כמעט 40 שנה לאחור (!), עד לגן החובה, ושם לבחור לעצמי מחדש דמות אחרת של ילדה – צחקנית, קלילה יותר וכייפית (אולי גם נמוכה יותר?) מכפי שהייתי אני עצמי בשנים ההן, "מרבץ מכמיר-לב של רצינות תהומית", כדבריך –

"טיפול שורש", כך קראת לזה (בטיפול שורש אמיתי הורגים בכוונה תחילה את השן. ידעת את זה?).

מצד שני,  בעוד עיניי לחות עדיין מהתבוננות מדוקדקת בצילום ההוא, עברתי בת אחרי בת, הקוקיות, הגרביים המתוחות עד לברך, הזיק ההוא, הברור, בעיניים – ואז המשכתי לקרוא, והנה אתה מרשה לעצמך פתאום לסנוט בי ארוכות על תוכנו של המכתב האחרון ששלחתי אליך, בטענה שכל תיאור מהלך החלפת החבילות מופרך לחלוטין. לדעתך אין סיכוי שגבר שפוי בדעתו היה משתף איתי פעולה בעניין הזה (אם כי אתה מודה שהרעיון הקסים אותך. נו? אז למה לא? למה לא???).

אני מודה שנעלבתי עוד יותר כשהמשכת באותה נימה נבחנית ואיבחנת בהינף קולמוס את הנטייה הילדותית/רומנטית שלי, כדבריך, להתייחס לחיי כאל סיפור. מרגיז שכך כתבת, 'ילדותית/רומנטית', זו אמירה פטרונית כל-כך! בעיניי זו בחירה לגיטימית, לפחות כמו כל הבחירות האחרות שנעשות. יש מי שמתייחס לחייו כאל מיקצה ספורט אתגרי, ויש מי שסתם נסחף בזרם, וישנו מי שעובד לפי הספר, דף אחר דף.

לכל אחד מאיתנו סיפור-חיים, רוב בני האדם מתמקדים בתוכן ("חיים") ומתעלמים מהצורה ("סיפור"). משום מה הם נרתעים מהאפשרות 'להנדס' לעצמם עלילות יזומות - לרוב האפשרות הזו פשוט לא עולה בדעתם, לא באופן הישיר הזה. לדעתי אך טבעי הוא (עד כמה מלאכותי נשמע הצירוף הזה, 'אך טבעי הוא') שמי שאוחזת באובססיית-כתיבה אינטנסיבית תרצה להרחיב את גבולות הכתיבה  שלה עוד, אל מעבר לדף, אל תוך החיים עצמם.

אני ילדותית? כמה תמים מצדך לחשוב שכיוון הכתיבה הוא תמיד אחד, מהחיים אל הספרות בלבד. למה לא להפוך את הכיוונים מדי פעם, מהספרות חזרה לחיים? לא באופן מהותי, זה פתטי מדי. כוונתי לייזום סצנות קטנות, מקומיות מאד, שאורכן לא עולה על פיסקה אחת.

 למשל, פעם אחת, בשעת אחר-צהריים סתווית מתוקה, הלכתי ברגל מתחנת הרכבת בארלוזורוב לכיוון מערב. המתנתי ברמזור אדום להולכי-רגל, ולידי עמד גבר קרח וגדול (עב-בשר סדרתי שכזה), בן גילי בערך. הוא לבש חליפה חומה הדורה, ביד אחת אחז תיק מסמכים יקר למראה עשוי עור, ובידו השנייה קסדת אופנוע לבנה. כשהרמזור התחלף לירוק מצאתי עצמי מקפידה לצעוד מאחוריו, קצת באלכסון, במרווח קבוע שלא עלה על מטר אחד. כעבור כמה עשרות צעדים, עדיין מטר אחד מאחוריו, התחלתי לשיר לו בקול נמוך את cry me a river  , שיר שאני מאד אוהבת. הוא שמע אותי שרה, ממרחק כזה הוא חייב היה לשמוע. דמיין לעצמך גבר קרח וגדול בחליפה צועד ברחוב, ומאחוריו אישה גבוהה בחצאית ארוכה שרה לו שיר. זה לא לקח יותר מדי זמן עד שהוא התחיל לשרוק בחזרה את אותו השיר עצמו, והאט בהתאמה את קצב הליכתו. כמובן שההאטה הלא-צפויה בילבלה אותי נורא, לא הייתה לי ברירה אלא לעקוף אותו באחת, וכדי להתגבר על המבוכה הגברתי מאד את קצב צעדיי. נמלטתי.

בפעם אחרת בה הנדסתי לעצמי סצנה זה קרה בטיילת, באחת הסככות המקורות שמפוזרות שם. ישבתי והסתכלתי על השקיעה, ומימיני הגיעה בריצה אישה אחת, לבושה חולצה שציבעה כתום עז. בערך מולי היא חתכה לכיוון הים, והריצה שלה נראתה לי מפוזרת לגמרי, הינף אקראי של זרועות ורגליים. כשרצה אל המים התרשמתי שיש בה מין נואשות כזו מצד אחד, והמון נחרצות מאידך. התמלאתי מתח ודאגה – האם היא תמשיך ככה, קדימה לתוך המים, לבושה בבגדיה?

ברגע האחרון היא פנתה פניה חדה והמשיכה לרוץ על החוף, בסגנונה המשונה. דמיינתי את עצמי לבושה בכתום הלוהב הזה, רצה בחוסר חן אל הגלים, נחושה לגמור עם זה ודי – והעיניים שלי התמלאו דמעות. בדיוק נכנס לתוך הסככה שלי גבר - לא הבטתי בו ישירות - מזווית העין קלטתי שהוא גבוה, לבש מכנסי חאקי 4/5, חולצה לבנה – וסנדלים תנ"כיות – יש משהו שובה לב בעיניי בגבר שדבק בסנדלים תנ"כיות – והוא התיישב על הקצה השני של הספסל, וכנראה הסתכל עליי.

התאפקתי לא לצחוק כשהוא שורר לי לפתע את שורת ה-"את באה לפה הרבה?". לא עניתי. הוא ניסה שוב, "את מחכה למישהו? הוא לא הגיע?", שוב לא עניתי, אבל הפניתי את המבט שלי בזווית שתאפשר לו להתרשם מזליגת הדמעות. הוא קם ממקומו, ואמר בקול רך, "את לא צריכה לקחת את זה כבד, החיים בכל זאת יפים." ויצא משם. אני לא זוכרת מה קרה לאחר מכן, קרוב לוודאי שהתחלתי שוב לדמוע. בכל אופן, אני חושבת שהבהרתי לך את הנקודה.

(אני מתלבטת בין הילדה החמישית משמאל לבין הילדה החמישית מימין)

ולילה טוב.