משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב יקר,

בראשית מכתבי אתנצל על כך שתשובתי התעכבה. רצף תובעני של אירועים מנע ממני להשקיע את מידת הזמן ואת תשומת הלב הראויה לכתיבת מכתב. יחד עם זאת אני שמחה שהייתה לך הזדמנות אמיתית להתגעגע (האמת היא שבראשי אני כותבת אליך כל הזמן).

שלשום נסעתי למופע השנתי לזכר מאיר אריאל. השנה התמקם האירוע הנודד ב"חוות רונית", ודורי בן זאב אמר שמאד מתאים למאיר למקם את האזכרה שלו דווקא במקום של חתונות. היה עליז ומשובח וקצת משמים אבל גם משכר ומוסיקלי ומקפיץ ומצחיק ובעיקר הזוי כדבעי - במופע אקלקטי מהסוג הזה רואים בעיניים איך האנטרופיה ביקום רק הולכת וגדלה. מצד אחד – אריאל זילבר בתלבושת דרבנן, סיפק ביצועים כמו שרק הוא יודע ל'מחלק מוסר השכל' ול'הולך בטל', תראה לי עוד זמר ששר ומגחך כל-כך יפה בו זמנית. שולי רנד גאל את 'חיית המתכת, חיית הברזל' ונתן שואו נבואי-קוסמי מעורר השראה. אפרת גוש הראתה איך אדית פיאף הייתה מזמרת אילו ידעה עברית, וקרולינה הרעידה לי את הלב בביצוע מדוייק ל'איך לפעמים אני', כי גם אני לפעמים איך. אבל הגדול מכולם היה ברי סחרוף שתרגם את 'טרמינל לומינלט' למופע אורקולי של פסיכוזה מפעימה ובלתי נשכחת, וסיפק את הביצוע הכי טוב והכי מעיף שהשיר הזה קיבל או יקבל אי-פעם. אני לא יודעת אם יש ענף כזה שנקרא אנטרופיה חברתית, אבל אם אכן יש, החברה הישראלית כפי שהתייצגה שם על הבמה היא ללא ספק מודל מובחר של ברדק מענג.

באזכרה כמו באזכרה, באוויר ריחף כל הזמן צער המוות. אחת המסורות של הערב הזה (חוץ מרונית שחר בלי חזיה) היא להקרין את מאיר עושה את 'הדשא של השכן' בהופעה חיה. התגובות המריעות של הקהל החי מתאחדות עם התגובות של הקהל המוקלט, וכשמאיר בקלוז אפ פונה ישירות לקהל ומגיב על מחיאות הכפיים, נדמה לרגע מבלבל שהנה עלה מהמתים (תהייה רב-כיוונית: עלה מהמתים? המתים לא אמורים לצפות עלינו בשלוות עולמים מהשמיים?) אגב, קוטנר הודיע שפרופ' ניסים קלדרון אוסף חומרים לכתיבת ביוגרפיה על אריאל, והזמין כל מי שיש לו מה לספר בנושא ליצור קשר עם הפרופ', שיושב באוניברסיטת בן גוריון.

מתקרב גם מועד האזכרה השנתית לזכר אבא שלי. עניינים עדינים. לאורך כל חייו נמנע אבי באדיקות מלפקוד בתי כנסת, אבל אחרי מותו עבר גיור לחומרה על ידי אמא שלי. מכל המקומות שבעולם היא נוהגת לקיים את האזכרה לכבודו דווקא בבית הכנסת הלובי בשכונה בה גדלה בנתניה, בדיחה עצומה בהתחשב באתאיזם המופגן של המנוח ובשורשיו הרומניים בעליל. דחוקות בעזרת נשים, הנוהל הוא לארגן ארוחה מלאה לכל המתפללים הזרים. בהברקה ארכיטקטונית מקומית, עזרת-הנשים חוברה לה יחדיו למטבחון, אבל במטבחון אין ברז כי הברז נמצא באיזור נטילת הידיים הגברי. במהלך האזכרה אנחנו משרתות את המתפללים ביעילות כנועה, דרך החלונית הזעירה שמחברת בין קיטון הנשים לבין אולם התפילה והזלילה המרווח. אין ספק שהאזכרה השנתית לזכר אבא שלי היא אתגר של ממש לתודעה הפמיניסטית שלי, ובכל שנה מחדש אני תוהה אם לפוצץ את זה ולשלוח את אמא שלי להגיש השנה את המפרום בלעדיי.

אלווי, הדמות שמגלם וודי אלן בסרטו האהוב 'אנני הול', מטפח אובססיה עקבית כלפי כל מה שקשור במוות. כך למשל, בסצנת הפרידה בין אנני לאלווי – כשהם ממיינים את הספרים 'שלנו' לשתי ערימות, 'שלה' ו'שלו' – אנני מושיטה לו את 'מוות בוונציה' ומצהירה שכל ספר שבכותרתו מופיעה המילה 'מוות' הוא בהכרח ספר שלו. אני לא יודעת אם אלווי היה רוכש לעצמו את ספרו האחרון של ג'וליאן בארנס , 'אין מה לפחד', כי המילה מוות נעדרת מהכותרת, אבל המוות הוא הנושא המרכזי של הספר: איך לא לפחד (מהמוות) ואיך להתרגל למחשבה (של המוות) ואיך להתכונן בבוא השעה (של המוות) באמצעות הכלה מוקדמת (של המוות) וטכניקות תודעתיות אחרות. כך אפילו נכתב בציטטה על גב הספר – "אף שהוא עוסק במוות, הספר מהנה ומשעשע, ויש בו מזיגה עוקצנית של כאב ושנינות גם יחד."

 זאת אומרת, אני משערת שבזה עוסק הספר, כי עד כה נכשלתי בנסיונותיי לקרוא בו ברצינות שיטתית.  אני אמנם מתה על הסופר ג'וליאן בארנס, אבל לא מסוגלת לצלוח את הספר הזה בשל פוביית מוות מתפתחת, שבחלקה התפתחה כנראה ביתר-שאת בעקבות הקריאה בספר. ציטוט אופייני: "את אפרם של הורי פיזרה הרוח האטלנטית הנושבת לעבר חוף צרפת; הסבים שלי נפוצו במשרפה, אלא אם כן הושמו בכד ואבדו. מעולם לא ביקרתי קבר של בן משפחה יחיד שלי, וספק אם אי-פעם אבקר (...). במקום זה ביקרתי בקבריהם של קרובים שונים שאין להם שום קרבת דם איתי: פלובר, ז'ורז' ברסאנס, פורד מדוקס פורד, סטרווינסקי, קאמי, ז'ורז' סאנד, טולוז-לוטרק, אוולין וו, דגה, ג'יין אוסטין, בראק... לא מעטים מהם היה קשה למצוא, ואצל קבריהם לא היו לא תור ולא פרח יחיד."  צריך להצטייד במנה של מורבידיות בריאה לקראת מטלת קריאה שכזאת, ולכן, לאחר מחשבה שהקדשתי לעניין, החלטתי להציב את הספר על מדף בשירותים (מה סוג הספרים שאתה מחזיק בחדר השירותים? ראיתי אצל חברה ספר של נגיב מחפוז). מדי פעם אני פותחת את 'אין מה לפחד' בעמוד אקראי וקוראת עמוד או שניים, ואז סוגרת את הספר בהקלה גדולה ומחזירה למדף. הכתיבה באמת מצויינת, והספר מומלץ בהחלט לכל מי שרוצה לפתח בצורה מבוקרת את תודעת המוות שלו (פרוצדורה חיסונית?) ובמקביל להעשיר את ארסנל האנקדוטות הספרותיות הביזאריות שלו:

"עשרים שנה אחרי כן הלך זולא לעולמו. הוא לא השיג את ה- belle mort      שבעבר שיבח כל כך – כשאתה נמחץ בפתאומיות כמו חרק מתחת לאצבע ענקית. במקום זה הוא הראה שלגבי סופר, 'מיתה אופיינית' מכילה אופציה נוספת: אתה עשוי למות בהתאם לאופייך האישי, או בהתאם לאופייך הספרותי. היו שהצליחו לעשות את שניהם, כמו שהוכיח המינגווי כשתקע שני קליעים לתוך רובה הציד מסוג "בוס" האהוב עליו (תוצרת אנגליה, נקנה ב'אברקרומבי את פיטש'), ואחר כך הכניס את הקנים לתוך פיו.

זולא מת בהתאם לאופיו הספרותי, בסצנה של פסיכו-מלודרמה שהלמה את הכתיבה המוקדמת שלו. הוא ואלכסנדרין חזרו לפריז (...). היה זה יום צונן בשלהי ספטמבר, ולכן הם ביקשו שידליקו אש בחדר השינה שלהם. בהיעדרם בוצעו עבודות בגג בניין הדירות, וכאן הסיפור מציע לקורא בחירה בין פרשנויות. הארובה שהוליכה מחדר השינה שלהם נחסמה, אם על ידי פועלים גרועים, או – לטענת תיאוריית המזימה – על ידי אנטי-דרייפוסים רצחניים. בני הזוג זולא שכבו לישון ונעלו את הדלת מתוך אמונות תפלות; המעשנת הסתומה באח פלטה פחמן חד-חמצני. בבוקר, כשהמשרתים פרצו את הדלת, הם מצאו את הסופר על הרצפה ללא רוח חיים, ואת אלכסנדרין – שניצלה מריכוז העשן הקטלני בזכות כמה מטרים נוספים – חסרת הכרה על המיטה.

גופו של זולא היה עדיין חם. (...) אלכסנדרין, כשהתאוששה, סיפרה שהם התעוררו בלילה בגלל מה שחשבו שהוא קלקול קיבה. היא רצתה לקרוא למשרתים, אבל הוא התנגד במה שעתידות להיות מילותיו האחרונות (מודרניות, לא הרואיות): 'בבוקר נרגיש טוב יותר'."

בררר. זה סגנון הכתיבה שמאפיין את הספר, יחד עם הברק וההומור שכה אופייניים לכתיבה של בארנס, אבל לחלוטין בלתי נסבל לקרוא את הכלברצף אחד. אני תוהה אם העובדה שהמינגווי הכניס שני קליעים לקנה מצביעה על אופטימיות או על פסימיות, ואישאר בתוך המחשבה הזאת כשאלך להתקין שוקו חם ולחמניות לילדים שלי. 

(בחיים עובר שבוע, עוד מעט נרדם)

בוקר טוב, א"ב

מירי

 *

 כל מי שמעוניין להוריד מהרשת הקלטה מלאה של המופע לזכר מאיר אריאל בחוות רונית מלפני יומיים יכול להוריד ישירות מכאן, או לחפש אותו בשירשור כאן. ההקלטה היא באיכות מעולה של שידור רדיו, רק תוודאו שאתם מורידים את התכנית המלאה (צריך לרדת קצת במורד השירשור).