משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב, א"ב

התחושה שהעיר לא נעתרת לָך הפעם: הקושי להישיר מבט אפילו אל עיני המלצרית.

הבחירה במקום ישיבה תחת חסותו המגוננת של עמוד רחב.

המרחב שקצבְת לעצמך: חצי המטר שבין הסנטר לצלחת. את קוראת סופר ויאטנמי מבטיח אבל הסיפור שהוא מספר לא נדבק אלייך בשום צורה, ושב ונושר לרגלייך.  

העיניים שיוצאות למסעות כיבוש זהירים מאד במרחב הקרוב.

אבא וילדה קטנה בשולחן הסמוך: הוא לא מפסיק לדבר בסלולאר, את מדמיינת אסונות.

ביציאה מבית הקפה, הסופר הצעיר שהכרת מהתמונות בעיתונים: גבוה יותר, מתולתל יותר.

מסך המגע של הכספומט המיושן מעורר בך אי-שקט מהרגע הראשון: כמו נבואה שכפויה להגשים את עצמה, החריץ בקיר מעניק לך רק 200 ₪ למרות שלחצת פעמים אחדות על המספר 500. את מרגישה לא ראויה. נכשלת.

נעלי דורות'י אדומות שנצצו אלייך מחלון ראווה ברח' פרישמן: זו חנות בגדי נשים המיועדת לגברים.

הכלה שסיפרה בהתרגשות: "ביקשתי מכל האורחים שייכנסו לאולם רק ברגל ימין"

הקבצנית הזקנה שמליטה בקביעות את פניה ביד אחת, מחשש שתזוהה: היא מתגעגעת לגשם, למטרייה השחורה הגדולה שלה.

רק גברים מכוערים מביטים בך היום. אולי רק המבטים מכוערים: המחשוף גדול מדי?

חם. חם לך.

הפתק שנכתב מול הים: "האוויר קלוי ומלוח"

ואחרי דקות אחדות נוספה עוד שורה: "וכבד מרוב פחדים."

.מירי