משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב יקר - שלום וחג שמח,

לא כתבתי אליך לאחרונה כי הרגשתי שאין לי שום דבר מיוחד לומר, להביע או לחלוק. קורה. קורה שהקיום מצטמצם, נעשה חיצוני במידה רבה. אני מניחה שלא רק אצלי זה ככה, בעת הזו הבריות מבזבזות את זמנן וכספן על  סדרה אינסופית ומייגעת של קניות/בישולים/אירוחים/התארחויות, כל  פרוצדורת התחזוקה השוטפת של דם-סמיך-ממים.

 לא פלא שהתפקוד (=התפקיד שנבחרת לגלם) נעשה אוטומטי ויעיל להחריד. באמת מחריד... לצערי זמן הבהייה שלי הצטמצם גם הוא, ולכן אימצתי בשתי ידיים את הצעתך הכה-מקסימה, לשלוח אותי למשימות כתיבה ייעודיות. זה רעיון מעולה. אגב, התרשה לי לשלוח אותך למשימות-גומלין?

הבה נראה:

שלחת אותי לחפש את הפינה הכי שולית והכי נידחת בבית שלי. ביקשת שאתאר לך בפרטי פרטים את מה שמצאתי שם.

המממממ.

כעיקרון, אין אצלי יותר מדי פינות נידחות בבית. אני לא צוברת חפצים, לא מגבבת רהיטים. עומס מכבה אותי. אני זקוקה לנקי, לבהיר, לריק. יש לי בית שנשמר בקפדנות כטאבולה ראסה.

אף-על-פי-כן, אפילו לי יש פינה נידחת! מצאתי!

זו הפינה הכי מרוחקת של הסלון, והיא מוסתרת מאחורי שתי ספות שנפגשות בצורת האות ר'. הפינה כלואה בין מפגש הספות (אריג גס, חום בהיר נוטה לאפור) לבין החלון הגדול, שמשמש גם כאחד מפתחי היציאה החוצה, אל החצר האחורית. בסמוך לפינה הזו עומדת כורסה משנות השבעים עם בד ריפוד בצבע חמרה - כורסה שמשום-מה איש לא יושב עליה. כורסת רפאים. בסמוך מוצב מתקן ברזל לעיתונים. משם והלאה, בצמוד לקיר, על הרצפה – מטר שלם של מפגן פגאניות, גן עדן לעכבישי-הבית. מה יש שם? מונחים (באי-סדר לא אופייני) פסלוני עץ אפריקאיים, מסכה אחת מעץ שתוויה מודגשים בגיר לבן, אשפת חיצים מקליפת עץ דקה, מלאה חיצים עם חוד עשוי ברזל, כלי קרמיקה אחדים, שני ענפים של דקלי תמרים (לא כפות תמרים, אלא החלק של העץ שנושא את אשכולות הפרי. זה שנראה כמו מטאטא זרדים צהוב) עציץ אחד הירואי שגוֹוע באומץ ראוי לציון כבר חמש שנים – אני לא טובה עם עציצים, ואלומת שיבולים שמנמנות שקצרנו במו סכינינו בשדות הסמוכים, ולאחר מכן ריססנו בזהב-מט כדי לקשט את שולחן הסדר המשפחתי של לפני שנתיים.

מי שמביט מכיוון הכניסה לא יכול לנחש את קיומה של הפינה הפגאנית. על מנת לראות משהו צריך לעקוף קודם את הספות ולהציץ למטה. זה הגיוני להניח את הפינה הפגאנית ישירות על הרצפה (אריחי קרמיקה, בז'. אני מתגעגעת למרצפות סומסום פשוטות, עשרים על עשרים).

ככל שאני  חושבת על זה, נדמה לי שכל בית צריך שתהיה בו פינה פגאנית מבורדקת, עם פסלונים אפריקאיים מהללי פאלוס ואלומת שיבולים מוזהבת. פינה שמבטאת את המקום המיוער-עד של הנפש, מבלי להתעלם כמובן מהאפקט האירוני של מסכות שחורות לאדם הלבן, שניקנו ממש ליד הבית במכירת חיסול. אגב, שניים מבין  פסלוני העץ נמצאו זרוקים בוואדי שמתחת לבית הקודם שלנו, אותו וואדי ממנו נהגו לעלות חזירי בר צמאים באשמורת שלישית ולחטט לנו בגינה, ותנים יללו לכל אורכו עד לירח. אני מניחה שאחד הדיירים הקודמים בבית פשוט השליך את הפסלונים מהחלון, אולי חזר בתשובה, אולי חשש מהשפעות ארוכות-טווח של פרקטיקת מאגיה שחורה. באחד הפסלים האלו, פסלון עץ ארוך אבל לא ישר, מגולפות דמויות אנושיות מיוסרות המטפסות זו על כתפיה של זו. המראה טורד שלווה.

אז מה צריך כל בית – פינת פולחן קטנה לזכר חורבן הבית, או פינה פגאנית, פינת הים הדרומי, כדי שבעלת הבית תחשוב בטבעיות על צירופי מילים כמו, 'מרק גולגלות שחור'?

יכולתי לצלם את כל זה אבל ברשותך אמנע ממך את הקלות המתמסרת מדי של הדימוי המצולם, שמנוון את הדמיון. תסכים איתי שים דרומי זה הכי דמיון שיש. תחשוב רגע על הים הדרומי, מבחינה לשונית, אני מתכוונת  - יש כאן היפוך כפול. 'ים', בניגוד ליבשה עליה אנו חיים, ו'דרומי', בניגוד לציוויליזציה הצפונית המוכרת לנו היטב. לצירוף 'הים הדרומי' יש ריח של הרפתקה אקזוטית, נודפים ממנו הרגשות שונות של מיסתורין.

כדי להדגים את כוונתי אעתיק לך מייד את הפיסקה הפותחת מתוך ספר ילדים ידוע, בינתיים לא אסגיר את שמו. אני מחזיקה בידי את המהדורה הראשונה שהודפסה בעברית, הדפים צהובים ומוכתמים, הכריכה מתפרקת. כתוב עליו "נדפס בארץ ישראל" ומצויינת השנה, 1935. למטה, באותיות עוד יותר קטנות:

דפוס קואופרטיבי <<הפועל הצעיר>>, תל אביב

"בינינו לבין עצמנו: כל המעשה ב(...) בא לי בעצם בהסח-הדעת, בלי שציפיתי לו כלל. לאמיתו של דבר, היה בדעתי לכתוב סיפור מסוג אחר לגמרי, סיפור-מעשה איום ונורא, שבו נמרים יפחדו, ושיניהם זו לזו תִּנָּקַשְׁנָה, ועצי-תמרים באגמון ינועו וכקנה יתגודדו מרוב-אימה. סיפור-עלילה מחיי ארצות הים הדרומי לכל-פרטיו ודקדוקיו. וגיבורת הסיפור נערה ממשפחת אוכלי-אדם, מנומרת ומקושטה בכתובת-קעקע וחוצה את האוקיינוס השקט לכל רוחבו, למען הגיע לסן-פרנציסקו ולקנות לה שם מברשת-שיניים בבית-המסחר של דרנקווטר ושו'.

(...) הסיפור שלי מאיי הים הדרומי, שכל-כך שמחתי לו, עמד, אפוא, להיבטל עתה בשל רגלי התנין. בטוחני שתבינו לרוחי. הדבר דכאני עד עפר. וכשסיפרתי את צערי לעלמה פידלבוגן, התמוגגה בדמעות כמעט. אך בהיותה ברגע ההוא עסוקה מאד בעריכת-השולחן, דחתה לפי-שעה את בכיה, ואחר-כך נשתכח הדבר מליבה. כך הן הנשים."

בעמוד הבא הסופר 'משתכנע' לזנוח את סיפורי הים הדרומי ולספר סיפור אחר לגמרי, כי "הרי אין אדם יכול לכתוב על דברים שלא הכירם עדיין לדעת." וכך נולד הספר 'אמיל והבלשים'.

כן פינה פגאנית, לא פינה פגאנית – כן ים דרומי, לא ים דרומי – קראתי פעם באיזה מקום מישהו שאמר, "עונשם הגדול של הבורגנים הוא הבורגנות". חושבים על הים הדרומי ועורכים שולחנות לארוחת הצהריים. הולכת לארגן את סל הפיקניק לקראת מחר (למעשה לא סל אלא צידנית).

אה, רגע – משימת כתיבה נגדית בשבילך – תחטט בארון הבגדים שלך, תבחר משם בגד אחד, את זה שאתה הכי שונא - ותספר לי עליו משהו.

חג שמח ושבתשלום

מירי