משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב מותק,

הפתעת בעניין הבגד הכי שנוא. חשבתי שתכתוב על מדי החאקי, שעדיין מקופלים גבוה על המדף בחדר הארונות, למרות שעברת מזמן את גיל הקריאה ואף סיימת את מכסת ההתנדבות הנוספת. חשבתי שתספר על הבחילה הקלה שהיית חוטף, לא מטפורית – בחילה ממשית - בכל פעם שהכנסת את המדים לתוך הצ'ימידן השחור, יחד עם ערימת הספרים ההכרחית, ושרחרחת את המדים עכשיו שוב, במיוחד בשבילי, רק על מנת לוודא שריח הגריז עדיין טמון עמוק בתוך הסיבים. הזמן לא יכול להביס את הגריז הצה"לי – אבל לא. במקום, העדפת לכתוב לי מיזכר נוטף סנטימנטליות  מ'נקודת מבטה' של מחרוזת שחורה-לבנה, צמודה לצוואר, עשויה חרוזי פלסטיק שטוחים דמויי-צדף. הבה נראה אם הבנתי נכון את ההשתלשלות המרומזת - החברה הראשונה שלך קנתה לך מחרוזת דומה במתנה ליום הולדתך ה-18, אבל המקורית אבדה לך מזמן? וכשראית את המחרוזת הזאת מוצעת למכירה ביריד כלשהו לפני מס' חודשים, פשוט לא יכולת לעמוד בפיתוי? אני לא מבינה למה לא העזת לענוד אותה מאז, ממה אתה חושש. נעצבתי לקרוא שטמנת את המחרוזת בעומק מגירת התחתונים שלך, ואתה מתכנן לזרוק אותה לפח ממש בקרוב ("האיש העבה עומד להרוג אותי, אני יודעת"). אל תזרוק, בבקשה. בפעם הבאה שאתה בתל אביב סע לים, והנח אותה על החול. מישהו כבר ימצא וישמח בה.

וחוץ מזה  אתה נשמע לי כמי שזקוק בדחיפות לזוג מכנסיים מתנפנפים מבד דק וכתום.

טוב, התאפקתי מספיק עד הנה, די עם הסמולטוק - אתה באמת מרגיש שאני מציירת את עצמי באור מחמיא מדי במכתבים אליך? לא מסגירה מספיק את חולשותיי? אני לא יודעת איך להגיב לאמירה הזאת. אולי אתה צודק. אין ברירה, אם כך, צריך לטנף עם קצת רפש את הדימוי המיופייף:

בשבוע שעבר, אחרי יום עמוס במיוחד, יצא שהייתי צריכה לנסוע לתחנת הרכבת בבנימינה בשעה 23:00 לערך, כדי לאסוף משם את אחד הילדים שלי. החלטתי לנצל את הנסיעה ולהיכנס בדרך לסופרמרקט, וכך לסיים מוקדם את סאגת הקניות לקראת החג. הייתי שחוטה מעייפות, אבל זה לא תירוץ.

זה כן תירוץ? מה הטעם בתירוצים אם אינם חופשיים לשימוש בדיוק מתי שצריך?

בכל אופן, מיהרתי - ובמחלקת הבשר הקצב התורן באותו לילה היה הקצב הכי איטי בו נתקלתי בימי חיי. אני מכירה היטב את קצבי-היום בסופרמרקט הזה – חבורה זריזה, להגנית וצחקנית של גברים עם סכינים, כולם עשויים ללא חת, אבל קצב-הלילה עשוי מחומרים אחרים. הוא איטי ומלנכולי, יפה כמו כוכב סרטים אילמים באורח נשי כמעט. אני חושבת שהוא ערבי אבל לא בטוחה, רוב הקצבים במחלקה ערבים. הקצב האיטי בקושי מדבר, וכשהוא פוצה את פיו הדיבור שלו כל כך שקט שאיני שומעת דבר, ורק מנסה לחלץ משמעות על פי תנועת שפתיו. דמיין אותו נע באיטיות מופלגת בין השפונדרה לצ'אך, איטי כמו עינוי, הדקות נוקפות להן ותיכף הרכבת – היית פעם בתחנת הרכבת בבנימינה בשעת לילה מאוחרת מאד? זה לא משנה. כל תחנות הרכבת בפריפריה נראות בשעת לילה מאוחרת כמו תחנת מעבר של פליטים ועקורים. על פתק-התור שלי לבשר נרשם 335, ועל הצג נרשם מס' 333. בסלואו מושן רגוע האיטי מתקדם לאורך הדלפק. הוא מושיט יד. הוא לוחץ על הכפתור. המספר על הצג מתחלף. הבא-בתור, פתאום בלונדינית חזרזירית למראה, שהגיעה אחריי, מזדקפת – אני! היא לא מציגה את האסמכתא. הקצב חסר חוט השידרה מתקרב אליה, נכון להיענות. אני נתקפת זעם שקט, למודת עלבונות של מתחזי-תורים למיניהם – ומכריזה – סליחה גברת, אני לפנייך. באותה נשימה אני פונה אל הקצב באסרטיביות – שני קילו שניצל עוף בבקשה. הוא עומד נבוך, פוסח על שתי הסעפים בין שתינו, מעפעף. הייתי צריכה לוותר לה. ממילא תיכף תורי יגיע, אבל הרגשתי שעוד כמה שניות בקירבת הקצב שנתון לחוקיות של מערכת כבידה אחרת – ואני עושה להם סופר נובה בסופרמרקט. בהחלט הייתי צריכה לוותר לה – אבל משהו במראה שלה – הבלונד הסינתטי, קולה הצווחני, אותו תו של רקבון ורפיסות שעלה מתוך פניה הבוהקים – ופשוט לא הייתי מסוגלת לסגת ולסתום את הפה. דרשתי ממנה להציג הוכחה קשיחה. בתה השמנמנה והמשועממת חיטטה בכיסי הג'ינס-הקטן-במידה שלה, ולבסוף שלפה משם כדור נייר קמוט, המספר. התפללתי שהיא תוציא מספר גבוה משלי, כדי שאחגוג עליה את חמת נצחוני הזועם – אבל לא. אכן  334. חד-משמעית הובסתי, ורק מלמלתי התנצלות, והוספתי שאני ממהרת כי אני צריכה לאסוף תיכף ילד מהרכבת וממילא רציתי מכאן רק שניצלים, בהצביעי על ערימת השניצלים המוכנים. בנדיבות בלונדינית החזרזירה ויתרה על התור שלה לטובתי. הרגשתי מלוכלכת.