משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א"ב, איפה אתה 

בעוד אתה מבלה בטיול פרפרים בכרתים (רוח קלה מערבלת סביבך ניחוחות מנטה, שום הבר, שמש ואבק. אני מדמיינת אותך באברקיים משובצים ובגרביים כהות מתוחות עד מחצית השוק, שפוף ודרוך בין השיחים. לידך מוטלת רשת פרפרים לבנה, חדשה לגמרי, ובידך זכוכית מגדלת אימתנית, דרכה נשקף שמץ משהו מאפך המעוקל) - אני משתדלת לדבוק בשגרת יומי עד שוך

מתקפת החגים. תיכף. עוד קצת. להחזיק מעמד. תגבורת ימי-שיגרה בדרך.

אז תאר לך שאתה יושב פנים אל פנים עם אדם זר לך לחלוטין, וכפוי לדבר איתו במשך חצי שעה בדיוק. איזה לחץ, נכון? על מה תדברו? זו לא פגישת עבודה, גם לא פגישה רומנטית. זו יוזמה יצירתית במיוחד של עיריית בת-ים, במסגרת שלל אירועי הביאנלה לאדריכלות עירונית שהתקיימו השבוע בעיר. אם אתה מגחך עכשיו תחת השפם המטפורי שלך, עם השעווה המטפורית בשפיצים, וחושב שזאת עוד אחת מההמצאות המופרכות שלי - דווקא לא. להלן נוסח ההזמנה שהגיעה במייל לפני ימים אחדים:

 חברות יקרות, חברים יקרים,

תמיד רציתם לשוחח עם המשוררת שאתם קוראים?

לפגוש אותה פנים אל פנים ולשאול את השאלה ההיא?

לבקש ממשורר אהוב לקרוא שיר רק עבורכם?

הנה זה קורה -

ואתם מוזמנים.

באתר "עבודה זרה" יתקיימו מפגשים יוצאי דופן, אינטימיים ומסקרנים בין משוררות ומשוררים לבין קוראיהם.

כל משורר יפגוש לקריאת שיריו ולשיחה פנים אל פנים קהל של אדם אחד.

למפגשים, שייערכו בערבי הביאנלה לאדריכלות עירונית בבת ים, ניתן להזמין מראש חצי שעה של שיחה דרך העורכת,

ליאת קפלן.

ביום א' 26.9, בין השעות 18:00-20:00 עם המשוררות והמשוררים

אורית גידלי, יעל גלוברמן, גלעד מאירי, אפרת מישורי, רוני סומק, ליאת קפלן.

ביום ב' 27.9, בין השעות 18:00-20:00 עם המשוררות והמשוררים:

שרון אס, ארז ביטון, יקיר בן-משה, ענת זכריה, רחל חלפי, תמיר להב רדלמסר.

האפשרות לקבוע תור למשורר כפי שקובעים תור למספרה או לרופא אף אוזן וגרון שובה את דמיוני. אולי אפילו הייתי קמה ונוסעת עד לשם, אבל פקקי התנועה הצפויים, נטל החמסין ומן הסתם גם אימת הפדיחה עצרו בעדי. בכל מקרה לא הייתי עומדת בזה, חצי שעה זה המון המון זמן להעביר בצוותא עם אדם זר. כמו להיתקע במעלית ביחד, אבל בלי המעלית.

אולי הייתי שותקת עשרים ותשע דקות בפנים חתומות, הומאז' פרטי למרינה אברמוביץ', "האמנית נוכחת". אולי הייתי 

מאמצת מראש כמה זהויות בדויות, מנסה לשכנע אותם לקנות שואב אבק "קירבי" או יחידת נופש בפירנאים -

עיסקה מצויינת, התשלומים נוחים. אחרי ככלות הכל, הם בידי! חצי השעה הזאת שייכת לי בדין, נרשמתי כנדרש אצל המארגנים.

אני משתעשעת באפשרות שנאסר עליהם לקום מהכיסא.

אולי הייתי מציעה להם בחביבות צלוחית עוגיות מעשה בית, שולפת מהתיק הגדול מפת תחרה עגולה ולבנה, ספלי פורצלן פרחוניים דקיקי דופן ותרמוס עם תה אנגלי. החיים זה לא פיקניק. אולי הייתי קוראת באזניהם שירים מחורבנים במפגיע ושואלת בקול נרגש מה דעתם: קל לדמיין את פניו הטובות של רוני סומק מתכרכמות באחת. על מנת להרוויח זמן הוא מושיט יד לעבר העוגיות הממולאות ריבה, בוחר בתשומת לב ולועס בהבעה מהורהרת. רחל חלפי נושכת שפה דקה, מגניבה מבטים תכופים אל עבר שעון היד שהיא עונדת (היא נמנית על הנשים שמתעקשות גם בימינו להמשיך ולענוד שעון יד אמיתי, עם מחוגים ורצועה כסופה, מרוקעת). אפרת מישורי מתגלגלת מצחוק, כל הגוף שלה משתתף בצחוק הזה.

חמש דקות לפני תום קצובת הזמן הייתי מחמיאה להם במידה מופלגת על שורות שכתבו אחרים, והם היו מהנהנים מתוך ייאוש גובר והולך. מה אני מקשקשת. אני יודעת איזה שיר בדיוק הייתי מבקשת מכל אחת מהן לקרוא באזניי, ואחר כך שותקת איתן כדי לא לשבש את קדושת הרגע באיזו אמירת סמול טוק מטופשת, שכל תכליתה מילוי בור שתיקה בחומר קולי. שתיקה טובה אחת שווה אלף דיבורים.

אצלי תיכף אחת וחצי לפנות בוקר. כלבים נובחים מדי פעם בחוץ, פורשים שרשרת של נביחות מקצה אחד של המושב ועד לקצה האחר. השקט הקרוב, זה שנמתח בין נביחה לנביחה, נושא עליו משא סאון מרוחק של מכוניות מהאוטוסטראדה. ספל קפה פילטר תמים ששתיתי בשעה שמונה בערב מחזיק אותי ערנית מדי. מה יהיה. אני עוד שם, בישיבה פנים אל פנים, מוגיעה את מוחי בחיפוש אחר נושאי שיחה, במאמץ להיות תרבותית ונעימה וקואופרטיבית. חייבים להודות שיש משהו ממרק בישיבה הזאת מול זר, איזו עזות שאובדת בישיבה הנינוחה מול הידוע והמוכר. כמו כן תמיד קיימת האפשרות שבישיבה כזאת שימשתי מודל לשיר.  

ולמה רק משוררים? למה לא לשבת מול פקיד בעירייה שחולם לשיר באופרה, מול סוכן ביטוח חיווריין שמת להשתתף בטריאתלון, מול עוסק זעיר הגאה עד מאד באוסף בינלאומי של רגליים מעץ שהוא מטפח בשקידה כבר עשר שנים (משום מה רוב הפרוטזות הן של רגל שמאל. במיוחד הוא מוקיר רגל-עץ נשית אחת, מסותתת להפליא, ועליה קעקוע בצורת מפתח). אפשר לשבת חצי שעה בדיוק מול כל אחד מהם, להנהן ולפטפט, להתרגש, להשתעמם - ואחר כך לקום ולצאת אל הרחוב בתחושת קלילות משונה. למה רק משוררים. הייתי יכולה כמו כלום לשבת מולך חצי שעה ולדבר אליך כמו אישה זרה.