משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

" 'יש כל כך הרבה בכל אחד מאיתנו'

תמיד יש מישהו בתוך עצמך"

(יונה וולך, פיצול באינסוף)

ד"ר דוליטל נסע לג'ונגלים של אפריקה, להציל קופים חולים. דומה שמאז ומעולם היבשת השחורה היא יעד להצלה; אבל קופים אנחנו מכירים, גם ג'ונגלים, תנו לנו משהו אחר, יותר, תנו לנו משהו שלא ראינו מעודנו. עוד רגע תיכנס בטפיפת פרסות אל שטח השיפוט של המבט: pushmi-pullyu  , אפשר גם להיפך, ממילא לא נשים לב, אפשר גם בעברית חדשה, דחופומשוך, או בעברית הישנה, המשחקית, דחיק-סליק. דחיק-סליק, צליל צרימה מתחככת, מבטאת בקול את הא-נורמליות של הסימטריה המוגזמת: ראש בראש וזנב אין.

(האיור נעשה ע"י יו לפטינג)

חיית האנטרופיה, מה צורה לה? דווקא מתוך הסדר המופרז נוצר כאוס. מי יכריע אם היצור יצעד קדימה, או לאחור? וברגע הבא? זה דחיק-סליק ניצחי. הויתור על הזנב פורע את הסדר, כי הסדר מתחיל מהראש, והראש – דו-ראש. אימת הפיצול נוכחת אפילו במילה עצמה, כשההברה PU חוזרת על עצמה פעמיים, בראש, ומחרוזת שאר האותיות נחרזת בעקבותיה: pushmi-pullyu . כך.

מי הוא היצור הזה? הייחוס המשפחתי מרגיע אותנו: תשעה קבין של איילה, אם כי סב סבו של אבי-היצור היה החד-קרן האחרון. יצור נדיר. זכר או נקבה? אנגלית שפה אנדרוגינית, לא נדע. יחיד או דו? יחיד, כי הדוקטור פונה אל היצור כאל ישות אחת, ורק פה אחד משיב לשאלותיו.

יצור מתבונן על עצמו, שאינו בדיוק הוא עצמו. קרוב מאד, זהה מאד, אבל אחר. יצור מתבונן ב'אחר' שהוא הוא-עצמו, והמבט המוחזר אינו השתקפות. הוא לא יכול לברוח מהמבט, חיצוני ופנימי בו בזמן.

לי זה נשמע כמו סיוט בהתגלמותו ("כרתו את עפעפיו ושמו אותו בחדר מלא מראות, והיה רואה רק את עצמו", י.וולך, שיר בלהות). לחיות תחת פיקוח מתמיד, צמוד, שומר ראש, בלהה, תפלצת. הפתרון השפוי הוא חלוקת סמכויות, פיצול תחת פיקוח –  כפי שמסביר היצור החביב לרופא -  פה אחד לדיבור ופה שני לאכילה, ראש אחד ישן, ראש אחד ער.

אולי זו הסיבה שדחיק-סליק המקורי היה מטבעו ביישן כל כך; הביישנות סייעה לו להישמר מפני ציידים, אבל גם להימלט מפני תובענותו הקשה של המבט המכיר.

בסופו של דבר נלכד היצור במעבה הג'ונגל. קופים לכדו אותו. טבעת של קופים התהדקה סביבו, מנעה כל אפשרות בריחה. איזה סיכוי יש לפרט הנמלט מול העדר הקופי שסוגר עליו. הקופים אסירי התודה הגישו לדוקטור דוליטל את היצור השבוי במתנה. כשיחזור לארצו של האדם הלבן, כך הציעו, יוכל להציג את היצור מול קהל ולהרוויח באמצעותו הרבה כסף, וכך אכן ארע בהמשך הסיפור. מוצא האדם מהקוף, נשבע דרווין. ומוצא נפש האדם? תודעה מסוכסכת, מושכת לכאן ובובזמן גם לכאן, מלאת לבטים וסתירות. תוהו ובוהו, דחיק סליק.

אולי אפשר להתרגל לזה, כפי שעשו התאומים אנג וצ'אנג בונקר, שנולדו בסיאם (תאילנד) ב1811. סיפור חייהם המופלא של אנג וצ'אנג, דחיק-סליק אנושי, הוא המשך ישיר למחשבות שלי מהפוסט אודות קברו של יעקב שבתאי, בעניין המציאות שמרחיקה לכת בעוד הספרות נשרכת מאופקת, הרחק מאחור.

אנג וצ'אנג נולדו מחוברים בעצם החזה, חיברה ביניהם חתיכה קטנה של סחוס. גם הכבדים שלהם חוברו להם יחדיו, אם כי כל כבד פעל עצמאית. הבריטי רוברט האנטר נתקל בהם במולדתם ונטל אותם תחת חסותו. יחד איתו יצאו למסע הופעות עולמי, אנשי המאה התשעשרה נטו חיבה מיוחדת למוזרויות אנוש. מי יודע, אולי הוריו של יו לופטינג, אולי הורי-הוריו, חזו במופע וסיפרו לו על כך במהלך ערב חורפי אחד, לאור הלהבות שריצדו בקמין. באמת אין לדעת. אולי שמע על כך לופטינג במהלך הימים הארוכים בהם שהה בחפירות, כשהבוץ נקרש על גופו בחזית פלנדריה. בכל אופן, האחים בונקר נפרדו מהפטרון שלהם ופתחו בקריירה עצמאית. בשלב מסויים האחים פרשו מעסקי התצוגה וקנו לעצמם חווה נאה בקליפורניה, בניסיון לבצע איחוי לתוך הנורמה. הקרקס הוא האזור הנורמטיבי שהחברה האנושית הקצתה למוזרויות (ואולי גם המוזיאון, כמו המוזיאון בפילדלפיה בו הוצג, לאחר מותם, הכבד המשותף של האחים). סיפורם של האחים הוא סיפור סנסציוני, אבל נעדר ממנו ההיבט הטרגי שנילווה לסיפורי קרקס אחרים; הם נשאו נשים. לא אישה אחת, אלא שתיים, צמד אחיות ששמן אדלאייד ושרה. כולם ישנו יחד, במיטה אחת גדולה שנבנתה במיוחד (קוראי "צ'רלי בממלכת השוקולד' מוזמנים להבליע חיוך, ממש עכשיו). אנג ושרה הביאו לעולם אחד עשר ילדים, צ'אנג ואדלייד הסתפקו בעשרה. כשנתגלעו חילוקי דעות בין האחיות נתפצלה החבילה לשני בתים נפרדים – התאומים שהו שלושה ימים בכל בית.

כתאומים זהים הם נשאו מטען גנטי זהה, ובהכרח העבירו חומר תורשה זהה לדור הבא. מתוקף הנסיבות גדלו באותה סביבה עצמה, כך שאפילו שאלת המשקל השונה של השפעת התורשה-מול-סביבה נעקרת מכל תוכן.

האם אלו שניים שהם אחד, או אחד שהוא שניים?

כזכור דוקטור דוליטל פנה אל דחיק-סליק כאל יצור אחד שתודעתו מפוצלת. אצל בני אנוש פיצול אישיות נחשב למחלה.

אני חושבת על אנג וצ'אנג בחדר המיטות, אנג וצ'אנג בחדר השירותים, מקיימים שיגרת אינטימיות שיש לאדם רק עם עצמו.

אני חושבת על עצמי הנוכחית, ועל מי שהייתי לפני חמש שנים. לפני עשר ועשרים. האם כולנו אותה אישה?

" 'נוֹכְחוּת נוֹסֶפֶת זוֹהִי מִין תְּחוּשָׁה שֶׁל דָּת' צִטַּטְתִּי

כָּל זֶה בִּזְמַנִּים שׁוֹנִים תּוֹךְ פִּצּוּל מִמָּקוֹם לִמְקוֹמוֹת

'כַּמָּה נָשִׁים יֵשׁ לִי' הוּא אָמַר בְּתוֹךְ עַצְמָהּ

כְּשֶׁאֵינְסוֹף אִישִׁיּוּיוֹת הֵחֵלּוּ

לְבַצְבֵּץ מֵהֶחָלָל מֵהָאֶתֶר הַפְּנִימִי כְּעֵשֶׂב אַחַר

הַגְּשָׁמִים כְּאֵדִים מִמַּיִם רַבִּים כְּטִפּוֹת

אֵינְסוֹף נָשִׁים כְּאֵינְסוֹף שָׁנִים נוֹכְחֻיוֹת

בִמְקוֹמוֹת בְּאֵינְסוֹף זְמָנִּים

'כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת אֶחָד' אָמַר הָאַחֲרוֹן"

(מתוך פיצול באינסוף, יונה וולך)

מוטב לבחון את השאלה בתנאי קיצון, למשל,  מול האחר המוחלט, זה שאין אחר ממנו – החי מול המת. ככל שהזדקנו התאומים, אני מניחה ששאלת המוות נעשתה בוערת ומציקה יותר. האם שוחחו על כך בלילות, מתלחששים מפה לאוזן, שהאישה לא תשמע?

צ'אנג מת ראשון, בשבעה עשר בינואר 1874. הוא סבל מדלקת ראות קלה ולא התעורר משנתו. אנג כן התעורר, גילה את אחיו מת והזעיק את אשתו וילדיו שיטפלו בו (אשתו של מי הוזעקה לטפל? של החי? של המת?). הרופא שהוזמן הציע להפריד ביניהם מייד בניתוח חירום. אנג סירב. הוא חי שלוש שעות יותר מאחיו, עד שמת גם הוא.

העובדות לא מספקות – שעה, מיקום, מי עוד נכח, מה היו המילים האחרונות. נדרש טיפול ספרותי לרגע הזה, טיפול שיפרק אותו למרכיבי יסוד אחרים, רגשיים. אור רך מאד משתבר דרך הרגע הזה.

עד שהמוות יפריד בינינו. אולי לא ספרות, אלא מתמטיקה נחוצה כאן. המתמטיקה לימדה אותנו לטפל בעצמים אינסופיים באמצעות הליכה אל הגבולות:

אם כן, אנג וצ'אנג, אחד חי ואחד מת. אם נלך מכיוון המת אל החי, נעקוב תא אחר תא, חייב להיות מקום בגוף בו המת חדל ממותו ומתחלף בגוף החי. תא ליד תא שוכנים המת והחי, אולי רק במיקרוסקופ ניתן לסמן את הגבול המדוייק ביניהם. המחשבה הזו בלתי נסבלת. שלוש שעות, שלוש שעות מתרוצץ לו החתול של שרדינגר אובד עצות, אחוז אמוק. לא נותנים לו לחיות והוא לא מסוגל למות. המציאות לא יכולה לשאת הפרה תיאורטית כזאת, זה שיבוש ספרותי במהותו. הספרות יכולה להרשות לעצמה את מותרות העמימות, המציאות לא. המציאות דורשת הכרעה.

אילו יכולנו לשאול את אנג, אולי היה משיב אודות חוסר יכולתו לשאת את המחשבה, שלראשונה אחיו הצליח לכונן לעצמו מרחב פרטי מנותק, טריטוריית מוות החסומה בפניו לחלוטין. אנג מת מוקף נשים, ילדים, רופא. אנג מת בתום שלוש שעות של בדידות מצמיתה, לראשונה בחייו ידע בדידות אמת מה היא.