משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

                                                                                                  "בלילה הזה בטרם יקרא התרנגול,

                                                                                                                                  שלוש פעמים תתכחש לי"

 ומה אם נעניק תרנגול לכל זוג אוהבים, האם אוזנם תהיה כרויה לקריאתו? האם הצד החלש – ובין שניים, תמיד ישנו צד חלש –אוזנו תהיה כרויה יותר? אילו ניתָן תרנגול לכל זוג אוהבים הייתה קריאת תרנגולים גודשת את אוזנינו מבוקר עד בוקר - לא כמו בערב ההוא, אהובי, כשהודעת לי בשקט שנגמר, כאילו התביישת בחולשתך. לו רק היה לנו תרנגול!

איך ראוי לסיים אהבה? האם במשכב אחרון, דברי הפרידה נמסים כמו העור החם שתמיד יודע טוב מאיתנו. לא, מוטב לסיים אהבה כמו מחזמר – כולם על הבמה הראשית; שלוש זמרות שחורות-עור מקוננות בצד פסוקים מהמקורות, בקול עמוק ובמקצב אקסטטי, ידיהן נוסקות אל על בתחינה. הוא בפינה אחת, היא הרחק בפינה האחרת, מבטם ריק, שלה ריק יותר. ואז, לאחר סערת מחיאות הכפיים, חברי התזמורת מפסיקים לנגן. כאיש אחד הם קמים ממקומם, עוזבים את תא התזמורת ומטפסים בקושי על הבמה. הכנר הראשון מאדים ממאמץ. הנגנים מסתדרים בטור ארוך מאחורי המנצח, ממתינים שכבר יגיע תורם ללחוץ ידיים – "שלא תדע עוד צער" "שלא תדעי עוד צער." טור המנחמים בצד שלה ארוך במידה ניכרת.

לא, לסיים אהבה כמו בזירת פשע. הגופה כבר נלקחה, רק סימני הגיר הטריים מסגירים את שהתרחש, וגם הם נמחקים לאיטם בשל הגשם. הוא בפינה שלו, היא בפינה שלה, באמצע רוכן בלש, מחפש ראיות. קחו מכאן את החשודים הרגילים, הוא מצווה ביובש ואפילו לא טורח להביט לעברם. מרחוק אין לדעת מי הוא מי, כולם לבושים באותם מעילי גשם ארוכים, הערפל מערבל את הכל. כל זירות הפשע נראות אותו דבר, הוא נאנח, וביד עטויה כפפה משליך משהו לתוך שקית ניילון. תיכף יסע הביתה, אבל מה מחכה לו בבית. הצרבת הורגת אותו. זוגות נאהבים אף פעם לא סובלים מצרבת. אולי עכשיו, כשהם נאהבים-לשעבר.

לא, לא. לסיים אהבה כמו בחיזיון אפוקליפטי. מדבריות. סלסולי עשן מקשטים את קו האופק, עמודי חשמל מוטלים באלכסון. קילומטרים על קילומטרים של שממה. הוא במדבר שלו, היא במדבר שלה. עופות דורסים שחורים דואים בלאט מלמעלה, צילם עובר פעם מעליה, פעם מעליו. ומה עכשיו.

מי רוצה לסכם אהבה באמצעות כנס מדענים בינלאומי? אדרבא. הזווית המדוייקת בה פגע האור בשפתיה האדמדמות כשראה אותה לראשונה. הקוטר של הטבעת שענדה על אצבעה. מספר העמודים הממוצע בספרים שקנו זה לזו, יתברר כגדול פי מאה ממספר הפעמים שערך חזרות, בינו לבינו, על מה שהתכוון לומר לה. היא שמעה אותו נפרד ממנה כמעט במתיקות, סיפרה. בעת שנחה עירומה הכל הצטייר לה מתוק כל כך, אפילו זה. אחד המדענים נוטל סוף סוף את רשות הדיבור ומסביר שחוש הטעם הוא אחד מחמשת החושים הבסיסיים המוכרים לכולנו. הטעם המתוק מורגש בעיקר בנוכחות סוכרים פשוטים, ברם ישנם חומרים המעוררים תחושת מתיקות אף כי אינם מתוקים בעצמם. איך יודעים שאינם מתוקים בעצמם, היא שואלת במפגיע, אך אינה נענית. מה זה משנה. נמלים עטות עליה. היא מסוכרת מכף רגל עד ראש.

עובד ותיק במוזיאון עמל ביד אמן על הפרדת הדיוקן הזוגי לדיוקנאות נפרדים. הנמלים נעלמות חזרה לתוך הסדק בקיר. השקיעה המדברית יפהפיה, והעובדה שהיופי הזה חוזר על עצמו מדי יום אין בה כדי לפגום במראה. רכב משטרתי מתרחק ביללת צופרים בלתי נסבלת. נגני התזמורת שוב ישובים במקומם, וכבר מכוונים את הכלים מחדש. הכל בסדר, באמת. רק את התרנגול אני מסרבת לשמוע, אהובי.