משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

המצרך המרכזי של התקופה שלנו הוא תשומת-לב. בלי לשים לב, הפכנו כולנו לג'אנקים של תשומת-לב. מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל לקבל קצת, רק עוד קצת בבקשה? מסתבר שהכל. ועוד קצת. נעשה הכל על מנת להשיג את ההתעכבות הרגעית עלינו, כי בלי המבט של האחר עלינו אנחנו כל כך שקופים שבא לבכות. בלי המבט המאשר של האחר אנחנו משולים לרוחות רפאים, עדר של דנידינים, נובלים מהר יותר מזר פרחי קיר. טוב מותנו משקיפותנו. המבט המתעכב של האחר מעניק לנו תוקף, מספק לנו מנה הכרחית של אנרגיה קיומית. המבט המדלג מעלינו הוא עונש בלתי נסבל. יותר ויותר מסתבר לנו שתשומת-לב היא משאב אנרגתי לכל דבר. נסו להגדיר אנרגיה, אנרגיה היא מושג חמקמק, אנרגיה מתגלגלת, משנה פורמט. אנרגיה היא גם המימוש של פעולה וגם פוטנציאל המימוש שלה, זה מבלבל. מה שבטוח, אנרגיה חברתית תמיד הייתה קיימת בסביבה אנושית, זה רק האינטרנט שהפך את התובענות למגלומנית. בימינו המפעל לאנרגיה חברתית הפך לתאגיד מפלצתי חובק-עולם.

מפעל לייצור תשומת לב, זו התשובה לכל מי ששואל את עצמו מה בעצם עושים ברשתות חברתיות. מה עושים במהות, לא במעטפת. כי מה עושים אנשים כשהם נמצאים יחד? התשובה קבועה עוד מהימים שההיסטוריה נספרה במינוס – פליית כינים הדדית, רק שעכשיו מתאפשר לפלות זה לזה כינים באמצעים אלקטרוניים. מההיבט הפרקטי, ברשת חברתית אנחנו מנהלים חשבון עובר ושב של תשומת לב. דומה שלעולם לא נצליח להיפטר מהשאלות המוכרות כל כך - כמה אני מוציא? כמה אני מקבל? האם אני ביתרת זכות או חובה?

אבל זאת חשיבה במונחים של כלכלה ישנה. בכלכלה החדשה החשבון הוא אחר, כי ברשת חברתית, גם כשמעניקים לזולת תשומת לב, אם באמצעות תגובה מילולית או במחווה גרפית, עצם הפומביות של פעולת התגובה שלנו  –  היא שממירה מיידית את פעולת הנתינה לפעולה שהיא בוזמנית גם קבלה. זה אוטומטי, טבוע במנגנון. במילים אחרות, ברשת חברתית נתינה היא תמיד קבלה. זה משתלם לנו. התגובה מנכיחה אותנו לא פחות מאשר את הנמען של התגובה שלנו. בכלכלה הישנה התרגלנו לחשוב במונחים בינאריים – רווח של אחד תמיד מלווה בהפסד של אחר. כאן כולם מרוויחים, זו הסיבה שהשיטה משגשגת – מי שקיבל תגובה הרוויח, ומי שנתן תגובה גם הרוויח. שניהם נראים באותה מידה. מנגנון הלייק בפייסבוק עוד יותר גאוני אפילו – לייק הוא לא יותר מהנהון, סמן גרפי של התעכבות, אבל עצם היכולת להציג הנהון פומבי מתמירה אותו מפעולה על סף הפסיביות לפעולה עם נוכחות.

המבט ההדדי של הכותב והמגיב מלווה במבט שלישי, מטא-מבט, של השותפים השקופים שבוחרים לא להנכיח את עצמם. אבל משטר המבטים בפייסבוק הוא משטר סגור, שמאפשר את משחק המבטים לחברים בלבד באמצעות הרשאת חברות, כך שמלכתחילה מושגת קירבה מלאכותית בה כל מביט הוא שותף פוטנציאלי, ומי שאינו שותף ממילא נמנעת ממנו הזכות להביט.

תשומת לב היא סחורה חמה גם בתכניות טלויזיה פופולריות. אין ספק שיש מי שיודע להפוך את מטבע התשומי החדש למטבע ישן, קשה. בכלכלה אוהבים מדדים, ומדד תשומת הלב העולמי מצוי בעלייה מתמדת. הסיבה לעלייה היא אינספור הנקודות המהבהבות בו-זמנית ברשת החברתית, אינספור מוקדים מודלקים של תשומת לב. היום איש לא יעלה בדעתו להכריז, "רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה", הכרזה כזו היא אנכרוניסטית כי השקט כבר אינו תנאי לאמירה, השקט כבר אינו הסביבה הטבעית של האמירה, ההשמעה הבוזמנית היא שמקיימת את המנגנון הכל-כך זללני של תשומת הלב.

ובכלל- איפה השקט.

אם יש שקט, הביאוהו לכאן ונדעהו. קשה. אפשר לקרוא את ג'ונתן פרנזן שמרחיק עד אי נידח מול חופי צ'ילה כדי לחוות את השקט המוחלט. אולי השקט המוחלט בדרך להפוך למושג תיאורטי, כמו האפס המוחלט. אני מנסה לדמיין רגע של השתקה מרצון, לאו דווקא כתוצאה מאסון גלובאלי. מהי המטפורה שתהלום רגע כזה של השתתקות רבתי. אולי המראה של שני ליוויתנים מזדיינים. אם יש מראות מיסתורין שלא נועדו לעיניי בני אדם, ליוויתנים מזדיינים הוא אחד מהם, רגע שצפון במעמקים. האם אתם מסוגלים לדמיין שני יצורים, כל אחד מהם באורך שלושים מטר, מזדווגים? איבר מין זכרי שאורכו בין 2.4 מ' לבין 3.5 מ'. 2 מ' של ואגינה. רק האשכים של הליוויתן הכחול שוקלים טון, משקל סביר בהתחשב בעובדה שהיצור כולו שוקל קרוב למאתיים טון. לוויתנים מזדווגים והעולם שותק. היא קוראת לו לבוא  אליה ממרחק של עשרות ומאות קילומטרים. הוא מגיע. שלושים מטרים של בשר מתנגשים בעוד שלושים מטרים של בשר, הים גועש, כל כך הרבה בשר עד שנדמה שגם המים סביבם נעשים בשרניים במידת-מה. כן, זה ללא ספק רגע שראוי לשתוק אותו.