משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פעם יצא שהייתי צריך להעביר את הלילה בעיירה קטנה ששכחתי את שמה. לא תכננתי את העניין מראש, אלא שלקוח אחד איחר בארבעים דקות לפגישה, והתנצלותו הכנה לא שינתה את העובדה שכבר הפסדתי את הרכבת האחרונה חזרה העירה. לא ביג דיל, אני רגיל לנסוע ממקום למקום, זאת העבודה שלי לנסוע ממקום למקום,  ואחרי שנתיים לא מתרגשים כשמדי פעם קורות גם תקלות מהסוג הזה. שפרד'ס ואלי, אני נזכר, זה היה שם המקום ההוא. כמו שאמרתי, הייתי מספיק מנוסה כדי להצטייד לקראת כל נסיעה בתיק קטן עם לבנים להחלפה, מברשת שיניים וכלי גילוח. לא דאגתי, ידעתי שבמקומות האלה תמיד אפשר למצוא אכסניה זולה ללילה אחד, בדרך כלל אצל אלמנה שמשכירה חדרים לאורחים מזדמנים וגם מציעה להם ארוחת ערב ביתית במחיר הוגן.

מבט אחד בבעלת הבית הספיק כדי להזכיר לי שלא ראיתי את אמא מאז חג ההודייה האחרון. לאשה הזאת, האלמנה וויטקומב, היה  מבנה גוף של מלח. היא היתה מוצקה מאד, ופלג גופה העליון היה כל כך רחב ביחס לשאר הגוף, שכאשר הלכה נוצר רושם שהיא מתנדנת על רגליה הדקות. היא שאלה אותי מה אני רוצה לאכול, ובמקום לענות כרגיל, תני מה שיש, שאלתי אותה אם במקרה היא יכולה להכין לי אטריות בחלב, "זה משהו שאמא שלי היתה מכינה עוד כשהייתי ילד קטן", אמרתי, "אטריות בחלב מתובלות בסוכר וקינמון".

היא הסתכלה עלי במבט קצת מוזר ואמרה, "אתה רואה את הזקן הזה, בצד השני של הדלפק? הוא מגיע לכאן במיוחד בכל יום שני כדי שאכין לו אטריות בחלב. הוא אומר שזה מזכיר לו את אמא שלו. אבדוק אם אפשר לגרד עוד מנה מהסיר."

בדרך חזרה מהמטבח היא התכופפה ולחשה משהו באזנו של הזקן. ידעתי שדיברו עליי כי שניהם הביטו לעברי. הוא חייך, והזמין אותי להתקרב. רק שנינו סעדנו בחדר האוכל הקטן. בינינו הפרידה ארונית נמוכה ורחבה עם צלחות חרסינה לבנות מעוטרות בדמויות של אצילים כחולים, ומעליה חלש על החדר דיוקנו המשופם של מר וויטקומב, זכרונו לברכה. לא יכולתי להתעלם מהזמנתו של הזקן, לקחתי את הצלחת והתיישבתי מולו. נדף ממנו ריח של טבק זול, כזה שהיה משתלט על כל הריחות האחרים בקרונות הנוסעים של המחלקה השנייה. הזקן התעניין בי ובמעשיי, סיפרתי לו שאני סוכן נוסע שמוכר ידיות בכל רחבי המדינה. "אני קובע פגישות עם בעלי חנויות לכלי עבודה, מראה להם קטלוגים, מסביר, עונה על השאלות שלהם ואחר כך שולח את מה שהזמינו באמצעות הדואר", אמרתי. הזקן אמר שגם הוא עבד פעם, בין השאר, כסוכן נוסע במשך כמה שנים, עד שהבין שאם הוא רוצה להקים משפחה הוא חייב להתיישב במקום אחד ולהפסיק להתרוצץ ממקום למקום כמו סנאי שזנבו עולה באש. "אתה מבין בחור צעיר", הוא אמר בקול רם מדי, אבהי מדי, כמו אחד שנפלה בחלקו הזדמנות בלתי חוזרת לחלוק את נסיון חייו עם הדורות הבאים, "בסופו של דבר כל העיירות נהיות עיירה אחת שאתה נכנס ויוצא מתוכה בלולאה אינסופית, וכל הבחורות שאתה פוגש בדרך מטשטשות לכדי בחורה אחת, ואתה כבר לא מסוגל להבדיל. בכלל בכלל לא מבדיל. ואז, אם יש לך שכל בקודקוד אתה תופס, שאין טעם להתרוצץ ממקום למקום אם לא מבדילים"

האלמנה וויטקומב הגישה לנו תה בספלי חרסינה מעוטרים בפרחים, והתיישבה לשתות איתנו. האש באח פיזרה חמימות בדיוק במידה הדרושה, והרגשתי עייפות טובה בגוף, של מי שהרוויח בכבוד את שינת הלילה שלו. "אז למדתי להיות אופה", המשיך הזקן בפטפוטיו, "כי חשבתי לעצמי שלא חשוב מה יקרה, בני אדם תמיד יזדקקו ללחם, ותמיד תהיה פרנסה למי שיידע להכין להם לחם, אפילו בזמנים מטורפים כמו שלנו." כשהרים את הספל ולגם, הבחנתי שביד שמאל יש לו רק ארבע אצבעות. שאלתי אותו, "היית פעם נגר?", והוא ענה, "איפפפה, לא. אישה. זה בגלל אישה אחת, קראו לה הייזל. יופי של תחת, חחח." האלמנה וויטקומב תקעה לו מרפק בצלעות, והזקן השתעל מעט והמשיך, "אתה מבין, הייתי מוכרח להסתלק משם מהר, והיד הסתבכה לי בין שלבי המתכת של התריס לבין הסורג. לא היתה לי ברירה אז חתכתי אותה."

משום מה השיחה עם הזקן הזר השפיעה עליי יותר מכפי שהייתי מוכן להודות. כמה חודשים לאחר מכן הקדמתי להגיע לאחת הפגישות שקבעתי. הבוקר היה קריר, עם רמזים עבים של סתיו בקצוות. מספר צפורים  על חוטי חשמל צייצו ציוצי שחרית אחדים באי חשק מופגן, וחדלו. השתרר שקט מוחלט, הרחוב היה ריק. הצעדים שלי פגעו במדרכה בסליק-סלאק והרגשתי כמו פולש זר. יכול להיות שזה היה זמן טוב להחליט החלטות. יכול להיות שחשבתי שהגיע הזמן ללמוד מקצוע של גברים ולהיות בנאדם, כמו שאבא אהב לצעוק לעברי מעל לרעש המסור החשמלי בנגרייה של אליסטר, עוד כשהייתי בן שתים עשרה והולך לשם במקום לבית הספר, כדי לסחוב שקיות של נסורת בשביל האוגרים שלי. כל החנויות באותו רחוב שקט עמדו סגורות, חוץ מ"המאפייה של מיסטר אדי", שהזרימה אל הרחוב ניחוחות של חמאה מותכת ומאפה שמרים טרי. לפני שהבנתי מה אני עושה, פסעתי לתוך החנות. מכיוון שלא סבלתי מעודפים של דמיון, וגם משום שלא הצלחתי לגרד אף נימוק משמעותי נגד, החלטתי בו ברגע להפסיק להתרוצץ ולהיעשות אופה.

בעל הבית היה מסוייג ואני יכול להבין אותו. גם אני הייתי מרגיש כך כלפי זר גמור בחליפה משובצת שצץ פתאום מהרחוב, נעמד מולי ודורש ללמוד את העבודה. ברור שניסה להשליך אותי משם. אבל לא ויתרתי. אם יש דבר אחד שלמדתי כסוכן נוסע, זה איך לא לוותר. מייד הבחנתי שאחת מאצבעות ידו של האופה חסרה, והחלטתי שזה אות שנשלח אליי משמיים, שזה סימן. האופה ראה שאני מסתכל על כף היד השמאלית שלו, ואמר שבסדר, הוא יקבל אותי לתקופת נסיון של שבוע, ואחר כך נראה. האישה שלו, לא ראיתי דבר כזה בחיים. בת שלושים וחמש בערך, עמדה בחנות ומכרה לחמים, עוגות ועוד מיני מאפה. היא בעצמה נראתה כמו לחמניה עגלגלה ושזופה. האישה הזאת צחקה בלי סוף, אני אומר לכם שדבר כזה לא ראיתי. כאילו לא איכפת לה שיחשבו שהיא קלת דעת או משהו. כשצחקה, בקול רם מדי, לא  ניסתה אפילו לכסות בידה על פיה, כמו שאר הנשים שהכרתי. רציתי לתקוע בה שיניים. רציתי כל כך חזק, שהרגשתי איך הפה שלי מתמלא  ברוק. ככל שהאופה היה זועף יותר ונרגן יותר, היא נעשתה יותר עליזה ויותר חייכנית, כאילו ניסתה לטשטש את מזגו הרע. הוא היה טיפוס כל כך חמוץ, שחשב שהיא שמחה כל הזמן רק בשביל לעצבן אותו.

הייתי עובד טוב וחרוץ. סחבתי שקי קמח, לשתי בצק, חתכתי, התפחתי, תחבתי ראש לתוך תנור שהיה לוהט עד כדי כך שלא נשארו לי ריסים וגם לא גבות. גם השיער שכיסה את ידיי לא עמד בחום התנור ופשוט נמס. למרות שזרועותיי היו חלקות לגמרי - נעשיתי גבר, כמו שאבא קיווה. שריריי התעבו. נעשיתי שקול יותר, מדוייק יותר, שתקן יותר כדרך האופים. לילה לילה הייתי שופך מים וקמח לתוך קערה גדולה ולש בעוצמה, מטיח את הבצק ללא הפסק שוב ושוב בדפנות, עד שידיי חפנו בתנועת ניצחון את רכות הבצק הכנוע. התרגלתי לקמח שכיסה את בגדיי, את עורי, את שערי. הריח של הבצק התופח כבר לא סחרר את ראשי. רק במקום אחד הרשיתי לעצמי לאבד את העשתונות - במיטתה של אשת האופה. פעם בשבוע, כשהאופה התיישב מאחורי ההגה בטנדר הירוק הישן שלו ונסע העירה להביא שקים של קמח וחבילות שמרים, הייתי מגיע אליה, נצמד לבשר המתוק שלה וחופן את כל העגלגלות החמימה בידיים שלי. זה היה איבוד העשתונות הכי טוב שהיה לי בחיים. ידעתי שאם יתפוס אותי שם יהרוג אותי על בטוח, ואין ספק שהרגיש משהו, אבל לא יכולתי להפסיק. כשפעם אחת הוא הקדים לחזור הביתה, זינקתי לעבר החלון עוד לפני שהספיק להוציא את המפתח מהמנעול. לולא נתפסה לי היד הארורה, לולא הספיקה הייזל להושיט לי במהירות סכין, כדי לנסות להרחיב את המרווח בין הסורג לתריסים... ידעתי שאין ברירה ואם יתפוס אותי שם יהרוג אותי על המקום, בידיו שידעו אלפי שעות בצק, היה מסוגל לחנוק אותי כמו כלום. בלי לחשוב לקחתי את הסכין, וחתכתי. השארתי את האצבע שלי שם ורצתי ורצתי ורצתי, כמו משוגע, אל הרופא. ככלות הכל, היה לי מזל.

*

ישבתי במקום של לינדזי, כמו שאני עושה בכל שני בערב מאז שהייזל נפטרה, לועס לאיטי את מנת האטריות בחלב שלינדזי מכינה לי במיוחד. הרדיו מנגן אולדיז, שעה של סווינג עם בני גודמן, ורוח נעימה מניעה את וילונות התחרה בניעות כל כך עדינות שספק אם הן מתקיימות במציאות או רק בדמיון שלי. אני אוכל וחושב מחשבות על החיים שלי, על כל השנים ההן, והגעגועים למי שאיננו,  ואני קצת עצוב כשכף האטריות רועדת  בדרך אל הפה, אבל נאנח בשקט שלינדזי לא תשמע. תמונתו המשופמת של טום, בעלה, תלויה על הקיר ממש מולי, וכמעט תמיד לינדזי באה לשבת בין שנינו, והיא מחזיקה לי את היד ומקשקשת איתי קצת על הגוד אולד דייז, על טום, על הייזל, ואיך היינו ארבעתנו פעם. אני אוהב להקשיב לה, אפילו שהקול שלה בזמן האחרון נהיה קצת צורם ולא מכוון, כאילו קפצה זיקנה גם על מיתרי הקול. מצד שני,  השמיעה שלי גם היא לא מי יודע מה. היום אין לה זמן בשבילי, היא  עסוקה עם  צעיר אחד שמחפש מיטה ללילה. מאז שטום נפטר, לינדזי משכירה את החדר הנוסף בבית לאורחים. אני קצת מודאג מכל הארחי-פרחי שהיא מכניסה הביתה, ורומז לה שמן הסתם דעתו של טום לא הייתה נוחה מההרפתקנות שלה, אבל לינדזי אוהבת אנשים וגם כסף לא צומח על עצים, היא אומרת. הצעיר מספר לשנינו שלא התכוון כלל להעביר את הלילה כאן, ולרגע הוא שוכח את שם המקום ומביט בנו בציפייה נבוכה ואני אומר, "נו, שפרד'ס ואלי", והוא חוזר אחרי ואומר, "כן, שפרד'ס ואלי", אבל יצא שהפסיד את הרכבת האחרונה. ראיתי שהוא מתבונן בדרך מסויימת מאד באטריות בחלב שלי. "זה מה שאמא שלי היתה מכינה לי כשהייתי ילד", אמר. "היא היתה מכינה את האטריות בחלב הכי טעימות בעולם. כשהייתי חולה, היא היתה מתיישבת לידי ומאכילה אותי כפית אחרי כפית, עד שהייתי גומר הכל".