משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כבר מאוחר, אבל אני מחכה ליעקב. בחוץ שקט מאד ומחניק, ענפי העצים סוגרים על חלונות השיכון כמו סורגים. מחלוני נמתח הרחוב בשני קווים ישרים, עד למרבצי החושך הגדולים, עד למקום בו הלילה נוגס בבתים ובולע ומעלים אותם כליל. מעבר לכל זה, קשה להאמין, ממשיך העולם לרוץ בצבעיו ובקולותיו. פה אצלנו הצבעים מוחלשים והצלילים חיוורים, לכל היותר מישהו יבוא לנגן אטיוד על פסנתר שוקע לאט במים עומדים. מלוחים.

ואם יכנס עכשיו, מה אני יגיד לו. יקוב, ,תראה מה השעה ואיפה אתה מסתובב, הא יקוב? כל זה או שתיקה. שתיקה או הרמוניות חולניות, אופראיות: כלב, מי הזונה שאתה מבזבז עליה את הכסף של אבא ואמא שלי, זכרונם לברכה. על מי אתה מריץ את השטיקים המתועבים שלך, רץ לפתוח דלת של מכונית, משתמש במילים לא-שלך, מילים כמו "מאדאם" ו-"פארדון", כשידיך לחות מחמדנות. ואיך, איך הלשון שלך לא מתנפחת בפה כמו לשון סגולה של נבלה. בינתיים לשתוק מול חלון פתוח, אבל עוד מעט יבוא יעקב, והשקט בחדר המדרגות ייקרע סביבו לשניים כמו ים סוף, ואני אשמע אותו שורק שיר של טום ג'ונס ומייפה את העליבות המתקלפת של הקירות בהליכתו הזקופה ובצעדיו המהירים, והדלת תיפתח והוא יחליק פנימה על פס של אור ומנגינות, ואיתו ייכנסו כל הריחות שלו, עשן ונקבות, הוא מביא את הריחות שלו הביתה כמו אריה שגורר בשיניים טרף טרי אל תוך מאורה, וביד גסה של ציידים, נוטפת זרע ודם, ידליק את האור בחדר וישאל, למה את יושבת בחושך, מרתה, סתם שיחקתי רֶמי עם חברים ולא שמתי לב מה השעה, אל תכעסי, נו מרתה, וכל יצורי העלטה יבהלו מהאורות ומהקולות ויצטנפו תחת ארונות המטבח.

אבל יעקב עוד לא מגיע ואני מתנמנמת קצת, וחולמת חלומות, כמו תמיד אחרי שאני אוכלת חצי עוף לארוחת ערב: אור פלורסצנטים חזק שופע מתקרת האולם הגדול של המתנ"ס, ואני עומדת באמצע, לבושה בחליפה הכי טובה ונועלת נעליים יקרות, של אישה חשובה, ותיכף אחריי נכנסות כל הנשים, השכנות של אמא מהבית הישן שלא ראיתי אולי שלושים שנה, אינז וקלודין ומרלן ומרסל ואיבט ועוד,  והן מסתדרות בטור, וכל אחת מחזיקה את אלבום צילומי החתונה שלה צמוד לבטן, וכשמגיע תורה היא עוקרת מתוכו תמונות ומניחה על שולחן ארוך,  ואני חושבת על הנשים העבריות במידבר שמסירות מגופן תכשיטים לבניית עגל זהב, ובינתיים שקיעות של פרג'  על הדשא בצ'רלס קלור מתערבבות עם כריעות ברך ליד האקוודוקט בקיסריה, ומבטים בני שלושים, ארבעים שנה, מצטעפים אל קו האופק הכחול-ירוק של מפרץ חיפה, נבלמים בחומת עכו העתיקה או הכותל המערבי, והערמות תופחות, אני מעודדת את הנשים לשים כל מה שהביאו על השולחן, שימו, שימו, אני אומרת להן, הגיע הזמן לרוקן את האלבומים עד הסוף, אני צועקת להן, בלי סנטימנטים מטופשים,  וכשהן מסיימות - כל אתרי החתן-כלה לדורותיהם שלוש מאות שישים מעלות של טול לבן מגובבים זה על זה, צפוף-צפוף, וכבר בקושי רואים את הפורמייקה האפורה מבצבצת מתחת. התמונות כל כך דומות זו לזו והלב נצבט: שורות של חתנים נבוכים מחבקים שמלות מוקצפות שבתוכן אובדות נערות - ביום שאמור להיות המאושר בחייהן - ואם היום המאושר בחייהן מגיע בגיל עשרים ושלוש, מה יעשו בשאר הימים?  והריסים-

אני מוציאה מהתיק ומחלקת לכולן מספריים וצבעים ודבק פלסטי לבן כמו בגן ילדים, והן מתחילות לעבוד. אחת מהן שורטת את התמונות בשריטות דקיקות אדומות. השנייה גוזרת את הידיים של החתנים. השלישית מהדקת נייר מוזהב, שמזכיר טבעת נישואים, אל הצוואר של הכלות. הרביעית מציירת בטוש עבה מסגרת שחורה של מודעת-אבל. פתאום כמה מהן מליטות את הפנים בידיים, והמאוורר הגדול שצמוד לתיקרה טוחן את האוויר כאילו היה בשר, וטוב שז'קלין מפעילה את הטייפ הגדול של החוג לריקודי בטן שעומד בצד, וצלילים של חלילים ודרבוקות מתפתלים סביבנו כמו לשונות של אש ומטהרים את המקום, וכמה שזה כואב, אמא, כמה שזה כואב.

אנחנו מזיזות הצידה את השולחן הגדול עם שאריות הדבק והניירות והלכלוך, ומתחילות לנענע את המתניים, לטלטל את הירכיים, לרקוד כפי שנשים רוקדות כשאין אף גבר בסביבה, בתנועות שלא נועדו לשאת חן, בעיניים עצומות, בלי לזוז מהמקום. אני רוקדת חזק, התנועות שלי חסרות סבלנות ושורף לי, ממש שורף, ואז אני מתעוררת אל  הכאב המוכר בחוליות הצוואר, ומנסה לרכך את השרירים ולפוגג את מחאת הגוף ורק יעקב עוד לא בא.

בטלויזיה שעובדת נמוך איש במשקפיים מסביר משהו לאישה מהנהנת. פחד חדש וחמים כמו קיא דורס לי את הבטן ופתאום אני משוכנעת שיעקב לא יחזור אליי יותר אף פעם; אין יעקב, נגמר יעקב. ומה אם מעולם לא היה יעקב. יודעת שצריך לקום, עכשיו, עכשיו אני צריכה לקום - זה הזמן לפשוט על כל הארונות ולהפוך את המגירות על המיטה; לבקש סימני יעקב בין מברשות השיניים והסבון, וכמו הניקלה שבגנבים לא לוותר גם לסל הכביסה המלוכלכת. אבל אי אפשר לזוז. ומה אם לא אמצא דבר, גם לא אלבום חתונה. גם לא קופסת גלידת וניל מלאה למחצה שהשאיר בפריזר. מה אז. איזה מין מרתה אני בלי יעקב. העיניים תועות החוצה אל האינסוף השחור, מתאמצות אל נקודה קטנה ומה יהיה. יש יעקב אין יעקב - מפה רואים רק נקודות מוארות בקמצנות בתוך המרק הגדול של החושך. שיילך לעזאזל.

פעם, הייתה בחושך הבטחה למקומות אחרים. באפריל אלף תשע מאות ששים ואחת, בתוך החללית ווסטוק1 עטוף חליפת קוסמונאוטים אדומה, יורי גגרין השלים הקפה ראשונה של כדור הארץ וחייך. גם אני חייכתי, מהמקום הקטן שלי, חייכתי אל האיש הכי בודד בעולם שריחף מעלי מאושר בחושך, ורציתי חליפה כזו, ויותר מהכל רציתי להפליג איתו יד ביד בתוך ספינת-חלל אדומה עד שמפרשיה יתבלו כולם. אנחנו לא לבד, יורי, לא, והחושך, מוך שחור ומלטף, מגונן על כולנו, עושה חשק להתפלל.

 חפצים אחדים נשברו וחפצים אחרים ניקנו במקומם והעיר השתנתה ואמא השתנתה וגם אני השתניתי, אבל גגרין לא בא לקחת אותי. אחר כך כתבו בעיתונים שאימן טייסי קרב ונהרג בתאונה, ו"אבל כבד השתרר ברחבי ברית-המועצות". לא האמנתי להם. יורי גגרין, קוסמונאוט וגיבור ברית המועצות, לא מת, הוא רק השיל את חליפת החלל האדומה ונמלט, ברח אל האיים האנטיליים, ושם נשא אשה דדנית שחומת עור וצחקנית בשם מימי. אם שואלים את הברמן השיכור איפה גגרין, הוא מצביע עליו, איש בלונדיני נמוך ומתולתל שיושב על תלולית חול, מגלף לילדים חלליות מקליפת אגוזי קוקוס, ולא מפסיק לחייך.

יעקב, יעקב. כבר שכחתי מתי חייכתי בפעם האחרונה והירח מקמץ באורו עכשיו. מבעד לשאריות האור אני סורקת את הסלון הקטן שלנו בעיניים של תיירת ללילה. ספה בצבע שמנת ושתי כורסאות כתומות, ושולחן עץ שמישהו זרע בתוכו עיניים, המון עיניים, והשולחן מתבונן בי בחזרה ורואה הכל, בעיקר את הגוף שלי, פילי ואפור באור הירח ומלא גבשושיות, כמו דייסה של אסירים שהתייבשה והתקשתה בקערה. אני מסתכלת על הבטן, חגורת השומן העצומה שמקיפה אותי, דוגרת עליי, מחממת אותי, ונזכרת איך פעם, כשהייתי ילדה קטנה והפלגנו באוניה, אמא אבא ואני, אחד המלחים עזר לי ללבוש חליפת הצלה כתומה שניפחה לי את הבטן. הוא היה גבוה עם שיניים עקומות, וכשצבט לי בלחי, שאל אם אני רוצה להתחתן איתו, ואמר שאני חייבת להסכים כי אם אסרב הוא יעזוב את הספינה ויילך להיות שודד ים. "אבא, אמא, בואווו", צעקתי, "תראו כמה שאני שמנה. יו, הו, הו, לויתן. אני לויתן, בואו נשחק תופסת ותברחו ממני או שאבלע את שניכם." עכשיו דווקא. במקום לסגור את החלוק אני פותחת אותו לרווחה. המוני וורידים כחולים-ירוקים מרשתים לי את הרגליים, ובין הקפלים והגבשושיות הירוק-כחול מרוח כמו כתמי עובש. אני דוחקת אצבעות לחמימות המסריחה שבין הרגליים  ונוגעת בעצמי, צובטת עוד ועוד בצימוק הבשר המדולדל, מאלצת את עצמי לגמור, שוב ושוב. בעיניים עצומות למחצה אני מצליחה להבחין בתנועה מהירה על השולחן, רשרוש כנפיים עדין ומבחיל. ג'וק גדול. ענק. אם יעקב היה בבית, הייתי צורחת,

"ג'ווווק"

אבל אני מחכה ליעקב, וכשאני לבד אני אף פעם לא צועקת, גם לא "ג'וק". בשביל מי אני צועקת? בשביל עצמי? לא צועקת בשביל עצמי. כדי לזעוק ולהזהיר, אנשים זקוקים לאנשים אחרים סביבם.  הג'וק על השולחן, עוד עין חומה פקוחה עליי, גם הוא מחכה מתנדנד סבלני על רגליו הדקיקות, פתאום אני צוחקת, בלי לחשוב אני לופתת אותו בשתי אצבעות, הג'וק מופתע, לא מספיק לברוח, הוא בידי עכשיו, האצבעות שלי עדיין לחות והג'וק לכוד ביניהן,

ואז אני פותחת את הפה וזורקת פנימה את הג'וק ובולעת את כולו.