משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כן, כן, גם בוורדפרס

לטקסט הזה יש מטרה. הטקסט נכתב כניסיון כן להסביר לעצמי מהו דיאלוג נשי, מה ייחודי בדיאלוג שמתקיים בין נשים. דיאלוג - לא כפרקטיקה ספרותית שמוליכה סיפור באמצעות אנרגיה של דיבור, אלא דיאלוג כתצורה פילוסופית, זיקה שמתקיימת בין שתיים או יותר. שיחת-נשים.

לפני ימים אחדים נכחתי בהרצאת-מבוא לקורס שסוקר את מקומו של הדיאלוג בהגות של המאה העשרים. המרצה פתח והסביר שהוא ישתמש ב'אני-אתה' מתוך נוחות, ומבחינתו הצירוף 'אני-אתה' זהה בכל ל'אני-את', כי אין כל הבדל (ככל שבדק וחקר והפך) ודיאלוג אינו תלוי-מגדר.

דיאלוג אינו תלוי-מגדר?

לטקסט הזה, כפי שכבר ציינתי,  יש מטרה. הטקסט הזה מצייר עיגול סביב שתיים, מתקרב, מתקרב עוד ומקשיב.

קודם סיור קצר בשדות זרים: אני יוצאת בשאלה אל עבר שדה הדיאלוג הגברי, או הכללי, או הלא-נשי. הדיאלוג הזה מוכרח להתקיים פנים-אל-פנים כי פנים-אל-פנים מאפשרים אינטימיות מקסימאלית. אינטימיות מושגת באמצעות קשר עין – במפגש פנים-אל-פנים רואים עין בעין, אבל אין להתעלם מכך שקשר עין הוא גם טקטי, ולעיתים משמש כאמצעי זהירות, וזו לא רק תיאוריית קשר. אינטימיות לצד זהירות, כמו גבר שעומד מול מראה ומתגלח, והוא מביט בדמות מולו כשתער אחוז בידו, והוא מקרב את התער אל הגוף ו- הדיאלוג המילולי ממתן את הגוף, מתמקד בעיניים - הדיאלוג המילולי מעדן את הדחף העתיק להכריע באופן פיזי את מי שעומד מולך. ועוד - בדיאלוג בין גברים נוכח הצד, מוכרחים לתפוס צד. דיאלוג בין גברים מסמן זירה בה מעלים טיעון, מבססים אותו, הצד השני מפריך את הטיעון שהועלה ומעלה טיעון נגדי, ממשיכים להתווכח, מסכימים או לא, וזה נמשך. סיבוב ועוד סיבוב, הנוקאאוט הוא בגדר אוטופיה, ממשיכים כל עוד ממשיכים. הדיאלוג חייב להיות חיוני, לקיים תנועה – אם הוא "לא מתקדם לשום מקום", אם הוא "תקוע" – נשמעת טרוניה. גם "חוזר על עצמו" זו לא בדיוק מחמאה, התנועה הקווית עדיפה על זו המחזורית. בפינות אחרות של אותו שדה מקיימים דיאלוג קונקרטי שמכונה "משא ומתן", שמתחיל מהקצוות בתנועה ששואפת אל המרכז המדומיין. כל צד, שוב צד, נושא ונותן, נותן ומקבל, שוויון הוא ערך חשוב בדיאלוג הגברי, ניזכר באברהם ומלך סדום שהגיעו לעמק השווה:  "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ"  אני רוצה להציץ בדיאלוג הנשי לא מתוך עמדה שמבקרת את הדיאלוג הגברי או מתנגדת לו. לא יודעת אם זה אפשרי. אני רוצה לגלות את מבנה היסוד. לא יודעת אם אצליח.

מניסיוני, הדיאלוג הנשי השכיח מבוסס תמיכה ולא התנצחות. אין בו צדדים – יש רק צד אחד. מכאן שאפשר להציע תבנית של סולן לצד מקהלה – בשיחת נשים תהיה אישה אחת על תקן סולן, השנייה על תקן מקהלה. הראשונה משמיעה את מה שעל ליבה והשנייה ממלאת מולה תפקיד - עליה לחזור על הדברים שנאמרו, להדהד אותם, להאיר אותם. עליה לדאוג לכך שתישאר סביב אותו מוטיב מוסיקלי ראשי ולא תחרוג ממנו. מכיוון שהפורמה הנשית הבסיסית היא של הקשבה תמידית (האם שמקשיבה לתינוק היא האם שתינוקה ישרוד), הרי שהדיאלוג הנשי מציע תיקון במובן זה שלדוברת הראשית מתאפשרת סוף כל סוף הבמה להשמיע. שיחת נשים מאפשרת לה לנטוש לזמן-מה את עמדת ההקשבה הנצחית לטובת השמעה. אנרגיה של הקשבה אצל חברתה הופכת את מהלך ההקשבה למהלך אקטיבי  - ההקשבה לובשת צורה של צליל, הידהוד, הנהון, חזרה. החברה הנשית היא הסביבה היחידה שמאפשרת לאישה את מה שלא מתאפשר לה בשום מפגש אחר: מעניקה לה קול. זו המתנה של אישה לאישה. לעיתים הסולנית והמקהלה מתחלפות בתפקידים, לעיתים החילופים יתקיימו רק במפגש הבא בין השתיים.

לעיתים מתייחסים לדיבור הנשי כאל פטפוטי סרק:  שיחות על כלום שנמשכות נצח זמן. למאזין מן הצד נדמה שחוזרים ודשים באותו עניין שוב ושוב, מבצעים שחזורים על גבי שחזורים, הוא עלול להסיק שלא מתקדמים אלא סובבים במעגל. אני מעזה לקבוע, שבדיאלוגים הללו לא התוכן הוא שחשוב, רק הצליל – הצליל שנשמע לאורך זמן מעיד בפשטות שאני נוכחת עכשיו אִתָּךְ. אם הגבר השתלט על המילה, ניכס לעצמו גם את המשמעות והפרשנות, הרי שהאישה נסוגה אל הצליל.  לאחר שנוכחותה הופקעה מתוך המילים, היא מוצאת דרכים עקיפות לבצע סוציאליזציה בין-נשית, באמצעות צליל. כמו חיה.

בדיאלוג הנשי אין כלל צורך במופע של פנים-אל-פנים. אנחנו יכולות לשוחח בזמן שאנחנו מתכופפות אל הנהר, עינינו מרוכזות בכבסים שתופחים בתוך הזרם. אנחנו ממשיכות לשוחח בזמן שאנחנו מכינות מרק, או בחצר המשותפת, בזמן שישבנינו מתרפקים על שרפרפים ועינינו בולשות אחר אבנים קטנות בין הקטניות. אנחנו משוחחות תוך כדי הטלאת גרביים, או הנקת תינוקות, או בזמן שאנו פוסעות בחבורה עליזה אל המעיין, כדינו על ראשנו להביא בהם מים. האינטימיות הנשית אינה נצרכת לפנים אל פנים, יודעת כל מי שנשאה תינוק בתוך גופה. זו אינטימיות שמתקיימת מעצם הנוכחות בכפיפה אחת. ההכלה האימהית כהצעה למודל דיאלוגי שעניינו נוכחות דומיננטית, שאינה מבוססת על מימד של פנים אל פנים. האישה אינה זקוקה ל'פנים אל פנים' כי היא כבר נושאת בתוכה את הייצוג של האחר, תמיד.