משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 גם בוורדפרס

לולא נפער בור עצום מימדים בדיוק מול חלונה, ובסמוך לו התנדנד שלט רעוע, "סכנה, כאן בונים", לולא התגודדו סביבו מנופים ומנועים וצעקות, ופועלים בחולצות דקות שהציגו פיתול פנתרי מדי של שרירי השכמות – לולא כל אלה, הייתה מאירה נשארת ספונה בביתה עוד ימים רבים.

פעמיים ביום פתחה דלת לא-לרווחה, רק עד כדי חרך שאיפשר לכלבה השמנה לדדות בכבדות החוצה לצרכיה, ועוד פעמיים כדי חריץ להילחץ דרכו בקושי פנימה, ופעם בשבוע השליח של המינימרקט מתנשף בפתח עם ארגז קרטון אחד בגודל בינוני, ומדי פעם שכנה או חברה, ביד אחת נוקשת ובשנייה משדלת - עם פשטידת תרד, או עוגיות חלבה מאפה בית - מאירה תאכלי משהו, את חייבת לאכול, תסתכלי איך את נראית חיוורת כל-כך (ופולשת פנימה) שאכין לנו תה?

אחרי-ככלות-הכול היא נזקקה לשקט. הרבה שקט. שקט מתמשך, רצוף, רווי, לא מופרע. שקט סמיך. עבה. שקט שימלא את הבית בנוכחותו הדחוסה, שקט שיזמין אליו עוד שקט. ימי "השבעה" תמו ונשלמו, מתי, לפני שבועיים? שלושה? מוטב להסתגל למצב החדש. לא, לא מספיק להסתגל, גם להשלים צריך, אולי קודם להשלים ורק אחר כך להסתגל להשלמה, העיקר להפסיק לקנן במשך שעות על ספת הקורדרוי. היא צריכה לקחת את עצמה בידיים במקום לבהות בכתמי האור החלשים שמנמרים את הקירות בלילה. היא צריכה לבחור סוף-סוף תמונה אחת של יהושע (איזו?) אותה תגדיל ותמסגר, ואחר כך תתלה באמצע הקיר הארוך של הסלון. כך, גם אם לא בגופו, תמשיך דמותו של יהושע לחלוש על החדר (החשוך, המאובק) כולו. רק לאלבומי התמונות עצמם היא עוד לא יכולה לגשת, כי איך תוכל להוסיף כאב על כאב.

איך מנכיחים חֶסֶר? איך ממפים אותו? אפשר להתחיל עם חותם הישבן המשוקע בכורסה החומה החביבה עליו. משם, להתמקד בעדינות בנעלי הבית האפורות, ואז לפתוח בתנופה את דלתות ארון הבגדים (ולהציג עוד שלוש חולצות שלא הספיקה לגהץ וכבר לא תגהץ לעולם). זהירות, מיטה לפניך! (זוגית. מומלץ לדלג במהירות על הבנאליות הממוטטת של ה-כר ה-אחד), מכאן להסיט את המבט אל עבר דלת חדר האמבטיה (לנחש מאחוריה כלי גילוח וצחצוח יתומים), ואוי, המקרר, איך כמעט שכחנו את המקרר, היודע למנות את הזמן בקפדנות: כל מה שפג תוקפו והתקלקל והצמיח קורי עובש או הגיר נוזל עכור, כל מה שירד בהדרגה מנכסיו, צבע וצורה וטעם-שלושה שבועות, חודש, ואפשר להמשיך במשחקי המטונימיה הקדושה של המוות ככל שתוכל לשאת, אבל עד מתי. עד מתי.

אתמול, או לפני שבוע. גם בעוד חודש מעכשיו, וחודשיים, ושנה, וכן הלאה. רבותיי, נמצאה הדרך לכווץ את הזמן - באמצעות חזרה קטטונית (אינסופית) על ריטואלים ביתיים קטנים: ניגוב אבק. השקיית עציצים, וחוזר חלילה. איך אנחנו מעדיפים את האלמנות שלנו? עשויות היטב? עליזות או שחורות? מאירה אלמנה טרייה מאד. מוטב לדייק: לא טרייה-טרייה, יותר כמושה מטרייה. רק בענייני אלמנוּת היא לגמרי טרייה, ועדיין מהססת. עוד לא בשלה להעלות את מופע האלמנות החדש בפני הציבור, נראה שעוד לא צברה מספיק בטחון. זו הסיבה שאינה מגיחה החוצה, גם אם פטיש האוויר במגרש הסמוך מרעיד עולמות מהבוקר (אבל קודם נחוץ לה לעבור דרך תעלת הלידה האלמנותית וזה לא פשוט. שלא תדעי עוד צער). היא עוד לא מוכנה להיתקל במודעת-אבל מתנפנפת בכניסה, ליד רשימת-הבושה הקבועה של שכנים שחייבים כספים לוועד הבית. היא לא רוצה את "דיירי הבית משתתפים בצער..." וכולי ויהושע באותיות שחורות צעקניות. לפחות הגבולות שלה פה בטוחים, לעת-עתה. דירת ארבעה חדרים וחצי, דלת רב-בריח, שכונה טובה. יש מרפסת שמש וגם דוד-שמש כמעט חדש, באחריות.

היא מחזיקה בבית או שהבית מחזיק בה? אישה אחרת הייתה אולי קמה והולכת-לה מזמן (כמה מזמן? מספיק מזמן, כלומר כשיהושע עוד היה חי) (חכמה גדולה) (אבל חי-חולה או חי-בריא?). יוצאת מכאן ומסתלקת בלי להודיע ובלי לבקש רשות, אפילו בלי להשאיר פתק, רק הצהרה של ארונות ריקים. לזוג מבוגר-בלי-ילדים יש יתרונות בלתי מבוטלים בכל הקשור לעונות נדידה, ומי כמוה חש בעוצם כוחו המשתק של ההרגל. בחוזה הלא-כתוב שנחתם ביניהם, בין כל הסעיפים ותתי- והאותיות הקטנות שהתווספו לאורך השנים, היה ברור מהרגע הראשון שזכות ההסתלקות שמורה לה. יהושע מצידו אף פעם לא נמנה על המסתלקים הגדולים, ולכן הסתפק בזכות העלבון. במחשבותיה הייתה מרחיקה עד כפר דייגים הולנדי, אולי אפילו עד אפריקה המשוונית, שם תלמד את הילידים אנגלית ותלטף מבוקר עד ערב ראשים קטנים, מקורזלים מאד מאד. אחר כך תחזור הביתה, איזו שאלה, ליהושע. עכשיו מאוחר מדי. עוד לא מאוחר, יש לחזור ולשנן זאת. לא מאוחר, עדיין אפשר לצאת לדרך, לא נותנים לה אפילו חמישים. אבל הזמן נהיה שטוח, כבר לא מתפשט ונסוג מתפשט ונסוג בתנועה קצבית פועמת. (הוא) רק מונח שם, שלולית מתעפשת של מים עומדים. לו לפחות היו לה בעיות כלכליות, הייתה מעסיקה עצמה בדאגות של התקיימות, אבל צרכיה מעטים והצליחו לחסוך יפה. לעת-עתה שומה עליה להמשיך ולבוסס עוד בנקודת המינימום של ההווה: לאכול מעט, לשתות מעט, לפעמים לא לאכול כלל. להתרחץ בתנועות חסכוניות, לשכוח, לבהות בכלבה, גם היא הרי מתאבלת בדרכה. היא לא דומה ל...? משהו במבט הרופס שמתלכסן אליה, ויותר מכך בזוויות הפה השמוטות בעלבון תמידי. בתבנית הפיזור של הזיפים. ובכן, רק כשתסיים להתפרק תוכל להתחיל לחשוב על התחזקות. אפילו, מי יודע, לפצוח יום אחד בחיים לגמרי חדשים? כי נכון לעכשיו מאירה היא מעין ספורטאית ששואפת למינימום אולימפי של התקיימות. איזה מזל שלפחות מערכת הנשימה, למשל, היא אוטונומית לגמרי. איזה מזל.

מדי פעם מאירה חייבת להתנתק לשעה קלה מתעצומות האבל לטובת התעסקות מיותרת לחלוטין בענייני הכלבה. גם עכשיו עולים קולות כרסום חזקים מכיוונה של זוזי, שטובלת את חוטמה ומחצית מפניה עמוק בתוך קערית המזון. מייד לאחר מכן היא משמיעה סדרת קולות מסלידים של יניקת מים מתלקקת, רעשנית, לשונית. הכל אצלה גופני כל כך, גופני עד בחילה. ובכל זאת, מאירה מסמנת פעולה אפשרית, רק כדי להדגיש שהיוזמה נמצאת בצד שלה: אולי באמת הגיע הזמן להיפטר מהכלבה, אחת ולתמיד. היא בולעת רוק כשהיא משחזרת איך יהושע נכנס הביתה ערב אחד, גורה קטנה וכעורה אסופה לתוך כפות ידיו, "תכירי, זאת זוזי." וזהו. יהושע השתגע אחריה אבל מאירה אף פעם לא סבלה את עיני המאהבת הצרפתייה המפלבלות שלה. היחסים בין יהושע לזוזי היו מפגן של מסירות הדדית – בחוזה הלא כתוב ביניהם היא מילאה אותו בחיוניות והוא היה אסיר תודה לה עד מאד. גם זוזי הכירה תודה בדרכה המגושמת, שיהושע חשב שהיא נוגעת ללב אבל מאירה התעקשה שהיא מגושמת. בימיו האחרונים הכלבה לא הפסיקה לילל וגם על כך מאירה לא תסלח לה לעולם. בעוד היא יושבת דמומה לצד מיטתו, מתמסרת לשריקה הכבדה של נשימותיו האחרונות, נושמת איתו מאה אלף נשימות, מאה אלף פחות אחת, מאה אלף פחות שתיים... וברקע זוזי נובחת כמו כלבה משוגעת, מפרה את קדושת הגסיסה. כששום דבר לא עזר, לא איומים ולא שידולים, הגלתה אותה אל המרפסת (מי?), שם יללה שעות ארוכות (מי?), משתוללת כמו בצעירותה בשעה שהייתה מיוחמת (לפני שמאירה טיפלה בזה באופן מבוגר ואחראי). גם בלילות המהמה אל יהושע המתכלה והולך, צרודה וחרישית, אך בבקרים שוב צברה כוחות, השד יודע מהיכן, כמו מקוננת כפרית ישישה ובעלת-ניסיון. והיללות שלה הטריפו את מאירה. בגללן אפילו לא הצליחה לתפוס בזמן את המילים האחרונות של יהושע, שכיווץ את שפתיו והירפה, פעה שתי הברות וזהו זה. הגידול הממאיר הכריע אותו. אולי הגיעה גם שעתה של זוזי.

מאירה היססה. אפשר להזמין מונית עד לים. הנהג אולי יעקם את פרצופו בהתחלה ("גברת, ומי ינקה לי אחר-כך את כל השערות מהריפוד?") אבל היא תפצה אותו עם תשר נאה וגם תפרוש, מתוך התחשבות אנושית בקשייו, שמיכת פיקה על המושב האחורי. אותה לא יתפסו לא מוכנה. הימים אינם קרים מדי ואינם חמים. להזמין מונית ספיישל, לנסוע עם זוזי לחוף הים, נעים שם עכשיו, לחזור בלעדיה. מקרים כאלו קורים כל הזמן. עצוב, אבל אלו החיים. כל השנים תעב יהושע את חוף הים, מאירה חשבה על נמשים ועל "האדמומית המעליבה של העור החשוף מדי" למרות שמחשבת-יהושע כזאת הייתה זרה ליהושע, ובכל זאת מאירה הגתה אותה לזכרו. זוזי הצטנפה בפינתה ונרדמה. הלוואי ומאירה הייתה מצליחה להירדם בקלות אגבית שכזאת.

בשלושים, כך או כך, תהיה חייבת להגיח. בינתיים המנוח לא נותן לה מנוח. תהליכים לוקחים זמן (ומנין ניקח זמן לתת לה). האלמנות שלה מתפתחת מרגע לרגע, כבר תוססת בתוכה כמו יין חובבים שנעזב להתיישן בחבית. יש התחלה של דקויות, אבל זה עדיין לא זה למה מתכוונים, למשל, כשאומרים לה שהחיים חייבים להימשך? להימשך מאיפה? ולאן? האם היא תיאלץ לקרוץ לאלמנים? לעבור אחד-אחד ולהציע את עצמה לכל המעוניין? כמובן שזה לא בא בחשבון. האם היא עוד שווה משהו (למישהו)? מאירה, בעיקרון, מסרבת לבצע בעצמה שמאוּת גופנית. מה שיש יש ומה שאין אין. יש לקוות שזו תשובה מספקת, גם אם לא מלאה.

היא חככה בדעתה את מלוא אפשרויותיה. לצאת ולבקר חברה זאת אפשרות לגמרי מתקבלת על הדעת. הביקור הראשון חייב להיות מחושב באורח טיקסי כמעט, אבל היא הייתה מותשת מכדי לעמוד בגינונים הנדרשים. לצאת לבית קפה לא בא בחשבון. ומה אם תפגוש במקרה מכרים? עצמה עיניים. נניח שתתיישב, ומה תזמין? פקחה ועצמה שוב. דלפק עץ גושני, זר גרברות אדומות מדי נרכן בלא חן לעבר הקופה הרושמת. מלצרים הפעילו עליה את נטל חיוכם המעושה. ברחוב עבר זקן עם פני תינוק, חלף תינוק עם פני זקן. איזה יום היום? עיינה בתפריט, סימני דיו שחורים התנועעו מול עיניה, מסרבים להילכד. לא תזמין מנה בשרית בשום אופן. נזכרה שכשהייתה ילדה קטנה, הקפידה סבתה לא לאכול בשר בימים שקדמו לצום ט' באב. "זה לאות אבל על חורבן הבית", הסבירה ומאירה לא שכחה. בית הוא בית ומסורת היא מסורת. הרכיבה את משקפי הקריאה והידקה אותם אל גשר אפה, התנועה האגבית בדרך-כלל הצטיירה פתאום זרה מאד, שייכת לסולם תנועות חדש לגמרי, כאילו זו פעם ראשונה בחייה שהיא מרכיבה משקפיים. ובאמת הייתה זו הפעם הראשונה שהרכיבה משקפיים כאלמנה. אולי סלט? קו-ניחוח חריף של מרק עגבניות הרחיב את נחיריה. מאירה כיווצה אותם בכוח.

"בשבילי רק תה עם לימון," ביקשה בקול רפה, צל נדד חרישית על פניה, עיניה עצומות עדיין. "בשבילי כוס יין אדום", "בשבילי צדפות, שמפניה, שמלה חדשה, בשבילי מוסיקה!" צחקה צחוק אלמנות מריר, פנימי. כן, זה מתחיל להסתדר נכון. קמה. דלת נפתחה החוצה בחריקה רמה ומשכנעת. נעצרה על הסף. רק צעדים אחדים. רק מדרגה ועוד מדרגה, שלוש קומות, ארבעים וחמש מדרגות סך הכל. שורת עציצים, תמיד אחד נבול, הרבה יותר מדי אבק, דלת נוספת, חיצונית, המציאות מתפזרת לכדי רצף מלבנים, גלילים, פס אור לבן שחורך את העיניים. ריח סולר שרוף, מכונית מתרחקת בצפירה. תקתוק מונוטוני, עמום, של מקדח שמתעקש בתוך שכבת סלע. משהו גאה בתוכה. משהו שמנוני וחלקלק, משהו ורדרד ועיוור ורטוב וחסר אונים יותר ממנה. היא נשמה נשימות מהירות, נשימות שעירות של כלב, הבל פה מבאיש, פרווה שלא התייבשה עד הסוף, כל כך הרבה גוף נהיה לה פתאום מחוץ לבית. כל זה יותר מדי, כל זה. הרבה יותר מדי מכפי שאפשר לשאת. הסתובבה ועלתה חזרה, כל ארבעים וחמש המדרגות, מהר, בריצה ספוגית ממדרגה למדרגה, באוושה של כפות קטיפה. התפרצה סוף סוף מבעד לדלת. זוזי הרימה מבט יגע מהפינה, אחר כך, כחוככת בדעתה, התרוממה על רגליה והתקרבה. מאירה השתוקקה ליפול על ברכיה. לטמון את אפה, את פניה, בפרוותה הסמיכה של הכלבה, לחוש את פעימות ליבה מקרוב, אפופה בחמימות רכה, מקבלת. אבל מצאה עצמה ישובה ללא נוע בכורסה, שקעה לתוכה, שקעה עוד. שקעה לתוך מעמקי הכורסא, הזמן, הזמן הוא בעיקר גיִס חמישי. תינוק בכה אצל השכנים, בכיו התגבר ואחר כך נחלש. קו ארוך של רעד חלף דרכה, רגליים, לב, ראש. המילה האחרונה שלחש יהושע שלה לפני שעצם עיניו הייתה ללא צל של ספק, "זוזי".