משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אני נכנעת למלאכותיות שבמעשה הכתיבה ובתוך כך נשבעת לא לכתוב יותר קטעי פרוזה. כתיבה היא הכרה בנוכחות רפאים של קורא - לא - כתיבה כמוה כהודאה בצורך שבנוכחות רפאים של קורא, לא - כתיבה היא התמכרות לנוכחות רפאים אפשרית של קורא. אני לא מאמינה בכתיבה אל החלל הריק, האבסטרקטי, ורוחות רפאים הן חמקמקות להפליא גם בעבור מי שלא מאמין בקיומן; אף פעם לא ידעתי לכתוב לרוחות רפאים, התעלמתי מקוראים שרק הטילו את צילם על הטקסט וחלפו עם הרוח. הכתיבה שלי דרשה לקיים דיאלוג חי עם קורא משמעותי, כמה חבל שהרגתי אותו בדיו קר. המניע, מה היה המניע: אי-תלות. הצורך באי-תלות. אם הכתיבה לא שחררה אותי, אולי אי-הכתיבה היא שתעשה זאת.

חנוך לוין

הזמרת אודרי מספרים

אָז תָּשִׁיר הַזַּמֶּרֶת אוֹדְרִי מִסְפָּרַיִם
וְאָזְנַי הַקָּהָל שׁוֹתְתוֹת דָּם
הַסַּדְרָן מֹשֶׁה וְהַסַּדְרָן אֶפְרַיִם
לֹא יִפְתְּחוּ אֶת הַדְּלָתוֹת לְעוֹלָם

גַּם הַקֻּפַּאי נֶאֱסַף אֶל הַקֻּפָּה
מַרְעִיד אֶצְבְּעוֹתָיו מֵעֹנֶג וְחֶרְפָּה.

יתר שירי המחזור והרפרודוקציות בגיליון המלא - "מטעם" 19

מה עובר על גוף הצופה במהלך חוויה משמעותית מול מחזה המוצג לפניו? לעיתים לצפייה יש פן גופני פעיל. דמעות, לב מתרחב, בטן מתכווצת, גוש מר בגרון. המשמעות המקורית של מושג ה'קתרזיס' קשורה לסימנים גופניים - הרקה, שלשול, הזדככות וטיהור. ההתעלות מושגת באמצעות התרוקנות. הגוף הזב הוא הגוף המתעלה.

לוין לא מסתפק בנוזלים נחותים כמו דמעות. הוא רוצה דם. הוא רוצה שהצופים-קוראים יתקעו באולם לנצח גיהינומי ארוך.

הקהל, בין אם הוא פוקד את דפי ספרו של פלוני או את אולם התיאטרון, מופיע לרוב בתפקיד פסיבי - שקוף אך חיוני, נוכח כולו ובה בעת לגמרי נפקד. יש דרגות שונות של פסיביות. לעיתים יצירה תובענית דורשת מהקהל להפגין יכולת אנליטית מסויימת בתחום הפירוק וההרכבה, ועדיין, ללא שום אלמנט של סיכון עצמי. רוחות רפאים, כידוע, הן חסינות לחלוטין במישור הפיזי. באשר לסיכונים, התרגלנו לקורפוס שלם של דימויים חד-צדדיים המציגים בפנינו את דמות האמן המיוסר, היחיד שמשלם מחיר ("ואנוכי בחלבי ובדמי / את הבעירה אשלם"). הקהל, דומה, הצליח לחמוק מהתביעה הנצחית לסימטריה, ונותר מבוצר במרחב בטוח יחסית, שמור בתוך שטח סטרילי. לא תמיד. לא אצל חנוך לוין, בכל אופן, שם הקהל מתממש בבשר. ובדם. המספריים של אודרי פועלות את פעולתן על הקהל דווקא (ומה עם בילי שירס? לאן בדיוק הוא מכוון את המספריים שלו?). האם כך מבטא היוצר את שאיפתו הפרוורטית להטביע חותם בל-יימחה בנפשם של צופיו וקוראיו? 

אודרי מספריים. אני מתה על השיר הזה. שמעתי אותו לראשונה ברדיו, לפני המון שנים - שחקן דקלם את השורות במסגרת מופע מחווה, ויצא שנחקק בי מאז. ראשית, בולט הניגוד הבוהק בין "אודרי" אפופת הגלאם הקוסמופוליטי לבין האפרוריות הפרובנציאלית של "משה ואפרים". השורה המסיימת, שכורכת יחד את החרפה ואת העונג בכוריאוגרפיה של רעד משותף, היא לא פחות ממפוארת בעיניי. שנים אחר כך, כשנתקלתי בטקסט הכתוב ויכולתי להשתהות בתוכו כאוות נפשי, שמתי לב לאלמנטים נוספים - למשל, הפתיחה שמזכירה את הפסוק הפותח בשירת הים ('אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת'); או האסוציאציה השואתית של אולם המופעים כתא מוות שאי אפשר לצאת מתוכו חי. ברררר. 

(מעניין לבדוק את המרחב האסוציאטיבי שקושר בין שירת הים לבין שירה של אודרי, ומוכר הרקע הדתי המובהק של לוין. למשל, מדרש השמות - משה ואפרים הפכו ממנהיגים דגולים לסתם סדרנים. בשיר של לוין הקדושה מומרת בחילון. אודרי עצמה נוכחת מצלולית בשירת הים בשני פסוקים - "ימינך ה', נאדרי בכוח" וגם "צללו כעופרת במים אדירים".)

"המספריים של אדוארד" של טים ברטון המירו אצבעות במספריים. בשיר של אודרי נמנעות אצבעות הסדרנים מלפעול, בעוד אצבעותיו של הקופאי פעילות ועוד איך. הזמרת אודרי היא קול, ומספריים. הקהל והזמרת מתפצלים לגוף הקשבה וגוף משמיע. כולו אזניים ("כולי אוזן" לציון הקשבה קשובה במיוחד),  כולה מספריים, חותכת את דרכה פנימה, מנכיחה את חרדת הסירוס הנצחית (לא באמצעות עיוורון, כמקובל, אלא באמצעות חירשות דווקא). המוות נוכח בצד של הקהל, אבל גם הקופאי "נאסף אל הקופה", המוות שלו הוא מוות אחר. הדם של הקהל, מול הדמים של הקופאי, תמיד יימצא זה שיגזור את הקופון. גוזר זה שגוזר אחרון.

ניסיתי לחשוב על מודלים נוספים של הסתכנות קהל. תאונות בעת מפגן אווירובטי, למשל, כבר היו מעולם מקרים בהם מטוס התרסק על הטריבונות. או נמר קרקסים קצר-רוח שבזינוק ארוך אחד נוחת בקירבת פעוט, שאתרע מזלו לשבת בשורה הראשונה. אלה דוגמאות מחורבנות, כי כאן ההסתכנות היא לא יותר מתקלה. אני מחפשת מודל בו ההסתכנות היא הנורמה עצמה, לא השיבוש הפתאומי שלה.

ואז נזכרתי בשירת הסירנות.

שירת הסירנות גם היא במובן ידוע שירת הים, זוהי שירה טרגית שמחוללת את מות המלחים הקשובים לה. הנה הקהל המסתכן שחיפשתי, הקהל שמשלם מחיר כבד, יקר מנשוא. אמנם אודיסיאוס בעורמתו הצליח להקשיב לשירת הסירנות מבלי לשלם - קשור אל התורן, מחוסר תנועה, אטם את אזני מלחיו בדונג. הגוף של אודיסיאוס עובר אילוף ומישמוע, ובמובן מסויים הויתור על יכולת התנועה הוא חיקוי של מוות. זהו מוות חלקי. אודיסיאוס לעולם לא יצליח להבין באמת מה עובר על המלחים הצוללים אל מותם. חוויית השמיעה שלו סטרילית מדי, חלקית בהחלט.