משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(עברו שבועיים, שוב הייתי בסרט. והפעם סרט צרפתי, "בתוך הבית" של הבמאי פרנסואה אוזון).

מהו הריח האופייני לאישה מהמעמד הבינוני? לא יודעת, אבל זה ריח חזק מספיק על מנת למשוך את תשומת ליבו של ז'רמן, מורה לצרפתית בבית ספר תיכון ציבורי, בזמן שהוא בודק עבודות-בית בחיבור. דלות לשונית, דלות רעיונית, רצף של חיבורים לקוניים בנוסח 'אכלתי פיצה, ראיתי טלוויזיה' – ז'רמן מיואש - ופתאום, בתוך הערימה, מבצבץ משהו אחר לגמרי. החיבור של קלוד בן ה-16 הוא חיבור מקורי, רהוט ומסקרן. קלוד מתוודה על כמיהתו העצומה לבקר בביתו הבורגני של חבר לכיתה, ובחיבורו הוא מתאר בפרטי פרטים את ביקורו הראשון בבית. בין השאר, גם מציין שאימו של החבר מדיפה "ריח אופייני לאישה מהמעמד הבינוני". המורה חוטף הלם קל. קלוד חותם את החיבור בהבטחה – "המשך יבוא."

קלוד אינו שייך למעמד הבינוני. אביו מרותק לכיסא גלגלים כתוצאה מתאונת עבודה, אמו עזבה את הבית וניתקה כל קשר. הצופה אינו מופתע כשקלוד מתביית על החמימות המשפחתית שנגלית לעיניו, ואף זומם להשתלב בתוכה. הצטיינותו במתמטיקה מאפשרת לו להציע את עזרתו לרפא, חברו לכיתה, ומהר מאד מתפתחת ביניהם חברות הדוקה. בחיבורו הראשון קלוד טוען שמה שמניע אותו הוא החיפוש אחר הנורמלי, בחיבוריו הבאים הוא ממשיך וחוקר את התא המשפחתי הבורגני מקרוב. המורה ז'רמן מזהה ניצוצות של כישרון הבעה, ומראה את החיבור לז'אן, אשתו, בעלת גלריה. המציצנות של קלוד מטרידה את המורה, החשיפה של המתרחש בבית החבר לא נושאת חן בעיניו מבחינה ערכית, ועדיין, דומה שהכתיבה הטובה מלבינה כל חטא. קל לסלוח למוכשרים, במיוחד כשכל חיבור נושא בשורתו האחרונה הבטחה שחרזדית – "המשך יבוא."

מהר מאד המורה ז'רמן תופס את עמדת המנטור, ומנווט את כשרון הכתיבה של הצעיר. למשל, כשנדמה לו שהמבט של קלוד אכזרי מדי, הוא מציין שזו לא חכמה לכתוב טקסט בו הכותב מתנשא על גיבוריו הכתובים ולועג להם. הוא מציע לקלוד לנסות ולהבין אותם, וככותב להפעיל יותר הזדהות. קלוד עד כדי כך מזדהה שהוא מוצא עצמו נמשך לאסתר, אם המשפחה חובבת המגזינים לעיצוב, אותה הוא מכנה 'האישה המשועממת ביותר בעולם'. בינתיים רפא חש קירבה רבה כלפי קלוד, ואביו של רפא, שגם שמו רפא, מתקרב גם הוא אל הבחור החדש. קלוד נעשה בן משפחה, בדיוק כפי שרצה. המשך, איך לא, יבוא. באבוהה יבוא.

ז'רמן מסביר לקלוד שלא די בכשרון תיאור נוקב ובסגנון כתיבה עתיר שנינות. לסיפור טוב נחוץ קונפליקט. נחוצה דמות שמציבה לעצמה מטרה, מתלבטת, מתחבטת, מתמודדת עם הפרעות בדרך להגשים את מטרתה. הקונפליקט, מסביר המורה, אינו מתקיים בין הדמות הראשית לדמויות האחרות, זהו קונפליקט פנימי, שעיקרו התמודדות עם צרכים ורצונות סותרים. בשלב זה קלוד נתון לאובססיה של כתיבה ומתקרב עוד למושאי הכתיבה כדי לספק לעצמו חומרים. המורה ואשתו ז'אן הופכים לצרכנים אובססיביים של החומרים המציצניים הממכרים שקלוד ממשיך לנפק. קלוד הוא בן 16, והתכנים שהוא מביא הם טלנובליים וסנסציוניים, אם גם מנוסחים היטב ובאופן אלגנטי. ז'רמן מנסה לכוון ולמתן אותו, אבל העניינים כבר יצאו משליטה, קלוד מאוהב ביצירה שלו, ביכולת שלו ליצור ולהשפיע על המציאות. יתכן שבתחושת הכוח שלו יש גם שמץ של שטניות, כך הרגשתי בכל אופן. הגבול בין הספרות לבין החיים מיטשטש והולך, ולא רק אצל קלוד. ברור שהולכים לקראת פיצוץ. המשך יבוא, ועוד איך.

הסרט בוחן את תהליך היצירה, שלב אחר שלב. עולות בו שאלות מרתקות – כיוצר, האם אני אותנטי? עבור מי אני כותב? האם אני רשאי לנצל אנשים מסביבתי הקרובה לצורך יצירה? המסקנה שלי מהסרט, שהייתה לדעתי בלתי נמנעת, גרמה לי לנוע באי-נוחות על הריפוד הסגול – הבנתי שאנשים יוצרים רשאים (מה רשאים. חייבים.) לאמץ בתוקף כישרונם סולם ערכים אחר, שבו נאמנות ליצירה מדורגת במקום גבוה גם על חשבון ערכים אחרים, כמו נאמנות לחברים. זה תפקידו של האמן, זו שליחותו ואולי גם מקור סבלו. אילו ייפה קלוד את הדברים, אילו התאפק, אילו בלם, אילו נכנע לסולם הערכים הבורגני, אילו הפעיל מנגנון דיכוי פנימי אוטומטי – לא היה מעז לבטא את כל מה שהטקסט שלו הכיל, והיצירה הייתה יוצאת נפסדת, וגם קוראי היצירה היו יוצאים נפסדים. קלוד הכותב הוא מציצן ונצלן, מניפולטור שמנופף בכל הזדמנות בעובדת היותו ילד נטוש. הוא נהנה ממיזנטרופיות שמאפשרת לו נקודת מבט חיצונית גם כשהוא מעורב באירועים עד צוואר. יתירה מזאת, קלוד הוא נרקיסיסט עם הבלחים של שיגעון גדלות - אולי באמת רק מי שמרגיש אלוהי יכול ליצור יצירה קולוסאלית. אם ההמשך יבוא, שיבוא כבר.

החברה מתייחסת באופן אמביוולנטי ליוצר. אמביוולנטיות היא תחליף בורגני נאה למילה צביעות, שגם אותה מן הסתם המציאו בורגנים. סביבתו של האמן מזדעזעת מהתעוזה שלו, מנסה לרסנו ולעורר בו רגש אשם אנושי, אבל יחד עם זאת החברה מאמצת את היצירות הפרובוקטיביות בחיבה רבה. הבורגני מצטמרר מעונג מול ההצלפות של הנון-קונפורמיסט, כי הוא מבין שהאמן ממלא נאמנה בסדר הקיים את תפקיד הילד הרע, וכידוע אין תפקידים קטנים, ובאיזה אופן פרדוקסלי זהו מנגנון שחרור שמאפשר לשמר את הסדר הקיים באמצעות פריעה מבוקרת. מה רוצה הבורגני? משפחה, בית, עבודה. הבורגני משתוקק שיניחו לו לחיות את חייו במסלולים ידועים. הבורגני רוצה נחת (האם אפשר לתרגם את המילה הזו לשפות אחרות באופן מדוייק). והאמן? מעוניין לפגוע בדיוק שם, בתחזוקת הנחת של הבורגני. מתפקידו להטיל פצצה לתוך המאגר המעופש של שביעות הרצון העצמית. אם ההמשך לא יבוא בעצמו, כבר נדאג להביא אותו.

במאי הסרט לא חוסך ביקורת גם מהאמנים. ז'אן, אשת המורה בעלת הגלריה, מייצגת עולם בו הכסף מדבר והאמנות היא רק תוצר לוואי. אחת הסצנות היותר משעשעות בסרט מתארת יצירה התלויה בגלריה – "ציור מילולי", זה שם היצירה, והיא מכילה זוג אזניות תלוי על קיר ריק. בהסבר המצורף נאמר שהצייר צייר תמונה, תיאר אותה באופן מילולי תוך שהוא מקליט את עצמו, אחר כך דאג להשמיד את התמונה ונותרה רק ההקלטה. כך יכול כל מאזין לבנות לעצמו ציור פרטי משלו, על סמך התיאור המילולי המפורט. המשחקיות הזאת של טקסט-ציור המלווה בקריצה אירונית הזכירה לי מאד את הכתיבה של ז'ורז' פרק, כל משחקי ההרכבה והפירוק, וההתבוננות מקרוב על הליכים של יצירה אמנותית. גם הסצינה האחרונה בסרט, אליה אתייחס בהמשך, עוצבה כמחווה ויזואלית לספרו של ז'ורז' פרק, "החיים הוראות שימוש." במילים אחרות, ההמשך יבוא כל עוד ההמשך יבוא.

עד לרגע זה אני לא בטוחה שגיבור הסרט הוא הנער הצעיר קלוד שמשתתף ברוב הסצנות. הרבה יותר מתאים לי לחשוב שהגיבור הוא דווקא המורה המזדקן, מר הנפש. התלמיד הוא רק טריגר עבורו, טריגר אנושי שמאפשר למורה לחרוג מתוך עצמו: להפוך למנטור, לגלות תכונות אבהיות, להתמודד עם שאלות מוסריות ואפילו להיות שותף למעשים שלא היה מעלה על דעתו. עד לרגע זה לא ברור לי האם התלמיד הוא הדילר והמורה הוא הנרקומן שזקוק למנת המילים המזוקקת שלו, או שהמורה הוא בעצם מי ששולח את נערו לציד גולגלות, וממתין בביטחה עד שזה יביא לו שלל. לא ברור. סביר שגם וגם. כל ההמשכים שיבואו לא יצליחו להשיב על כך.

מרוב המשכים לא רואים סוף. מאד אהבתי את סוף הסרט, שמורכב מהרבה סופים שקורסים זה לתוך זה, כמו אפקט דומינו כאוטי. מתחילת הסרט היה ברור שלמרות הבדלי המנטליות, משפחת התלמיד רפא ומשפחת המורה ז'רמן משקפות זו את זו. בבית אחד נוכחותו המטרידה של קלוד גורמת למשפחתיות להתהדק, בבית אחר הנוכחות שלו מאכלת, כמו חומצה. ככל שמתקרבים לרגע הסיום, הגבול בין מציאות לבדיה נעשה נוזלי, אמורפי. יש זליגה. הכל על מנת לא להביא את הצופה הבורגני לידי סיפוק, שהרי הצופה הבורגני מייחל לסוף נורמטיבי, נורמלי, סוף שיש בו התרה וקתרזיס ופתרון חד-משמעי. הסרט מסרב להיכנע למבנה המסורתי, וכמו אצל אלמודובר שבורח אל ההגזמה הטלנובלית, המודעת לעצמה, גם פה הבמאי מסיים בגרנד פינאלה. אבל אחרי הסוף ש'פותר' את הסרט עלילתית, יש סצנה נוספת, ששייכת לרובד הארספואטי. קלוד וז'רמן יושבים על ספסל בחושך ומביטים על בית מגורים משותף, מרובה דירות ומואר. הקיר הרביעי איננו. כל הדירות מציעות זירת התרחשות מקבילה של סיפור חדש, וקלוד כבר מתכנן איך יצליח להשתחל לתוך הסיפורים האחרים, המתהווים מול עיניו. המשך יבוא, משיח גם.