משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פעם, מזמן, בימים שאבא היה גבוה ממני בראש גם כשישב על יד הקופה, שאלתי אותו למה בחנויות מכולת אין חלונות ראווה. הוא צחק, תמיד קודם כל צחק, לאבא היה צחוק-זלעפות שהתגלגל החוצה עמוק מתוך הבטן, וכל הגוף הגדול שלו בהתאמה הזדעזע ונשנק סביב הצחוק גלים גלים, כמו סביב מוקד של רעש אדמה מקומי, ועד שנרגע קצת אמר, נו נו, ואם היה לנו במכולת חלון ראווה, מה היינו שמים בו לפי דעתך מיידעלע? שני לבן, אחד חלב ואחד לחם שחור? ועוד המשיך לצחוק, עד דמעות ממש, וצחק בעודו מקנח את הדמעות בשרוול החולצה ונוהק (נוהק?) אַי אַי אַי וטופח על ברכו, ואם לא די בזה גם טרח לחזור ולספר את ההברקה של הילדה בפנים זורחות לכל קליינט שנכנס אצלו באותו יום, וכאלה היו רבים באותם ימים, והיה להם זמן פנוי למכביר, עד שאימא, שהבחינה במצוקה שלי, דחפה את השפיץ הכליכולי של המרפק שלה אל בין חיבורי הצלעות שלו ואמרה, נו אברום בחייך, מספיק עם זה עכשיו. אמא תמיד אמרה שיש גברים עם ידיים חכמות ויש גברים עם ראש מוצלח, אבל אבא, לאבא יש כשרון יוצא-מן-הכלל לבני-אדם.

ואני לא יודעת אם המילה נוהק באמת קיימת, או שהמצאתי אותה.

 אחר כך, בנקודת זמן נסתרת במהלך שבע השנים בהן עזבתי לטובת העיר הגדולה,  מישהו התחכם וה"לחם שחור" הפשוט והטוב הועלם מהמדפים כמו באחרון המשטרים האפלים, ובמקומו צץ ה"לחם אחיד", בעל השם הפרולטרי-משהו. כשחזרתי לגור בבית והחלפתי את אבא בחנות, ה"לחם אחיד" כבר חגג את נצחונו על גבי שטח המחייה של מדפי המתכת: פרוס, רופס, נטול קרום של ממש (והרי הקרום הוא עמוד השידרה של הלחם, לא פחות), מוטל אפרפר בתוך שקית סתמית. ולא רק הלחם לבדו, הרבה דברים השתנו: היום אף אחד לא מבקש עיתונים ישנים לעטוף בהם שקיות חלב רטובות, ואם אבא עליו השלום היה מציץ מתוך הקבר שלו לרגע, בחיים לא היה מאמין ששקיות ניילון מונחות חופשי על הדלפק, כמו סלטים בדוכן פלאפל, לטובת ציבור האורזים. אבל הרבה דברים נשארו אותו דבר: למשל אחמד, שהגיע לעבוד במכולת כשהיה בן חמש עשרה ואבא לימד אותו לעשות הכל, ועד היום, כשאני היא זו המתחממת בחיק הקופה הרושמת, עדיין אחמד מתמיד לפרוק סחורה ומכניס ומסדר ומנקה. ועד היום, מה יש לומר, לחנות המכולת אין חלון ראווה, לא יודעת למה.