ידעתי. ידעתי מראש שזה יהיה איום ונורא, ובכל זאת לא התאפקתי וצפיתי בזה עד הסוף, כי יצר האדם מזוכיסטי מנעוריו, זה למה. ברם, אף על פי ולמרות כל ההכנות המנטליות המדוקדקות שעברתי, הסבל היה בלתי נמנע, כי ככה זה כשאוהבים; ככל שנקפו התמונות והדקות, פניי הלכו והתכרכמו לאללה, וחזרתי חזור ומלמוֹל, כמו אחרון אוהדי הכדורגל [בעיקר כשהשופט שורק לפנדל נגד הקבוצה שלו בדקה השמונים ושמונה]:
אבל למה? למהההה?
הרעיון במקור, כמו כל הכשלונות המפוארים, היה רעיון לא רע: לקרב את הצופים אל היצירה הספרותית העברית באמצעות עיבוד טלויזיוני של יצירות פרוזה מקוריות. עד כאן טוב ויפה וציוני והולם ונורא תרבותי וכו'. נשאר רק לבחור את מי מורידים ממגדל השן הספרותי הנוצץ אל העם. ערכו מפיקינו המצויינים ישיבת הפקה, וכל אחד זרק שם, והשאר ביטלו בתנועת-יד: זה לעוס, ופה כבר עשינו משהו דומה בעבר, וקצת אֶה, וקצת בֶה,-
ואז, מישהו (בן ***צונזר****אמא****צונזר***רח' הירקון***צונזר***בחצר) עם חוש הומור קלוקל עד חולני אמר משהו כמו, "הופמן. למה שלא נעשה את יואל הופמן", ובשניה הראשונה כולם שתקו [והאל הטוב ימחל להם על כך], "כן, כן, הופמן, הופמן", צייצו עוזרות ההפקה, וכבר אף אחד לא יכול היה לעצור את זה, לא באמת. ההפקה של "קצכן" לטלויזיה יצאה לדרך.
אה?
קצכן לטלויזיה? קצכן?
כלומר, אה?
לתרגם את הכתיבה המהורהרת [שתופסת את הקרביים בביצים] של יואל הופמן לשפה של זויות צילום ולוקיישנים זה הרבה יותר גרוע מלהתנשק דרך מטפחת. איך אפשר לדחוס את ההתרחשות המרוכזת, הדשנה, רחבת היריעה, החובקת-כל וכל התשובות נכונות, לתוך כמוסת פריים-טיים? הרי הופמן לש את השפה העברית ויוצר ממנה תת-שפה חדשה, השפה ההופמנית, שמרקדת בין שדות השירה לרחובות הפרוזה, וכולה נוטפת מיצים ועסיסי מטפורות, רמיזות, אסוציאציות. הלוליינות המילולית שלו מאפשרת לקורא להביט בו-זמנית בעין אחת דרך מיקרוסקופ ובשניה-דרך טלסקופ, ברור שחוטפים מזה ורטיגו אבל זה כל הכיף, לא? בתרגום לטלויזיונית כל העושר הזה אובד. פוף, מתפוגג. פשוט כך. בסיפור "קצכן" הדיאלוגים דלים. עם מה נשארנו? אחד, כצפוי, מבטא יקי בולט, שתיים, עלילה חיצונית מלודרמטית מדי, שלוש, שוטים מצועפים של המצלמה המתמקדת על ציפורים נודדות ועצים מלבלבים, כתחליף עלוב למונולוגים הפנימיים המורכבים שהופמן שם בפי גיבוריו, שלוש סעיף קטן א', מבטים רבי-משמעות, שלוש סעיף קטן ב', שתיקות רבות-משמעות.
קצכן, והעולם שותק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: