משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ארליך הזקן מת כמו שחי: לבד, מכווץ על כסא קטן ונטול משענת, בתוך דוכן נעול של מפעל הפיס. זה קרה קצת אחרי השעה עשר, וארליך כבר התכוון לסגור קופה וללכת, ואפילו לבש את המעיל האפור אבל לא הספיק לכפתר אותו, ובדיוק הגיע אחד הקבועים עם טופס לוטו שיטתי ביד, ובאמצע של העודף, ככה סיפר אחר כך, ארליך התמוטט לו מול העיניים, כשהפרצוף שלו נדפק חזק לתוך הדלפק, ישר מתחת לשלט עם כל האפסים שהודיע, "השבוע בלוטו עשרה מליון". הקבוע לא איבד זמן והתקשר למגן דוד אדום, ובינתיים, עד שיבוא האמבולנס, ניסה עם עוד שניים שעברו בסביבה למשוך אותו החוצה, אבל ארליך, שהיה קטן וחיוור והפחד הכי גדול שלו היה  משודדים, נעל את עצמו מבפנים במנעולים תוצרת אמריקה שהבן שלו שלח משם, ועד שמכבי-האש הצליחו לפרוץ פנימה כבר לא היה מה לעשות.

פרידמן, החבר הכי טוב שלי עוד מהימים של גן ציפי, שעובר איתי פעמיים ביום על יד הדוכן של ארליך בדרך לבית-הספר, פעם בהלוך לאט ופעם בחזור מהר, אומר שזה שארליך גמר ככה יש בזה יופי, שזה כמו ששחקנים זקנים מתים לגמור על הבמה. אני לא בטוח שהוא צודק, אבל לא אמרתי שום דבר.

מאז שארליך מת, אני חושב עליו הרבה, יותר ממה שהייתי חושב עליו כשהיה חי, לא יודע למה. ארליך תמיד היה טוב אלינו. אני זוכר שכשהייתי ממש קטן, בכתה א' או ב', הוא קרא לי אליו לדוכן בפעם הראשונה ושאל אם אני תלמיד חרוץ ושקדן, ולא ידעתי מה זה שקדן אבל התביישתי לשאול ורק עשיתי כן זהיר עם הראש בלי להסתכל לו בעיניים,  וארליך ערבב לי את התלתלים בידיים הקטנות שלו שהיו רכות ולבנות כמו ידיים של אישה, ואחר כך נתן פרס, סוכריה צהובה חמוצה בלי עטיפה, עם קמח דק דביק כזה מלמעלה, ולימד אותי לברך עליה את ברכת המזון. אפילו אמא שלי, שלא הסכימה אף פעם שנדבר עם זרים, אמרה שארליך בנאדם טוב-לב ולא התנגדה שנסתובב שם, בתנאי שלא נציק יותר מדי ולא נפריע לו בעבודה. בשכונה שלנו לא היו הרבה ילדים, וההורים עבדו כולם עד שעות מאוחרות, וארליך הכיר כל אחד מאיתנו בשם הפרטי ובשם המשפחה וידע איפה אנחנו גרים, והחזיק במיוחד בשבילנו קופסה של סוכריות חמוצות, שהניח על יד הכדורים שלקח ולנו סיפר שזו תרופה נגד שיעול.

 לפני שנתיים בערך, כשהייתי בסוף כיתה ח', הוא אמר שמספיק עם הסוכריות ועכשיו שגדלנו יש לו משהו הרבה יותר טוב בשבילנו, חכו חכו, והוציא מתוך המחבוא את התמונות של הבחורות האיטלקיות, והעיניים שלו נצצו מאד כשהוא הכיר לנו אותן, את אורנלה ואת ג'ינה ואת קרלה וקונצ'טה, והוא הראה לנו את התמונות אחת אחת בסבלנות כמה פעמים שרק רצינו, ואפילו הירשה לנו לפעמים להחזיק לבד, ותמיד התעכב עוד קצת על התמונה של אורנלה עם הפרווה הוורודה, איפה שרואים אותה יושבת על קצה הטמבון של מרצדס ספורט לבנה ומלטפת חתול סיאמי. איכשהוא הרגיש, ובצדק, שזו התמונה שהכי נקשרנו אליה. עד היום פרידמן מתפוצץ מצחוק כשהוא נזכר איך ברחתי משם בפעם הראשונה מבוהל, ואיך צעקתי להם שאני חייב לרוץ הביתה כי יש לי המון שיעורים בתושב"ע.

שלושה ימים אחרי שארליך מת, פרידמן התחיל לנדנד לי שצריך ללכת לחטט בתוך הדוכן פיס, איפה שארליך החביא את התמונות, כי אם יש דבר כזה צדק עולמי אז אין ספק בכלל שארליך היה צריך להוריש לנו את כל האיטלקיות שלו, ובטח שזה לא מגיע לבן המניאק שלו מאמריקה שהיה מתקשר אליו בקושי פעם בחודש, ואף פעם לא דיבר איתו על כדורגל כמו שאנחנו היינו מדברים איתו, בעיקר בימי ראשון אחרי הדרבי, כשהיינו עוברים איתו על עיתוני הספורט גם כשמכבי הפסידה, ומגיעים בגלל זה לכיתה הרבה אחרי הצילצול, ונכנסים פנימה כפופים ובמבט מושפל, גם כדי לעשות רושם על המורה אבל בעיקר על מנת שלא לראות את השמחה והלעג בעיניים של האוהדים של הקבוצה השנייה, מסמנים לנו באצבעות יד אחת "V" וגם אצבע משולשת, יודעים שלא נשתוק ושבהפסקה הגדולה פרידמן יקרע אותם במכות.  אני, שהייתי מיואש טבעי, אמרתי לפרידמן שאין טעם ללכת לשם, כי על בטוח מישהו אחר כבר  לקח לעצמו הכל וחבל סתם. כולם בכיתה ידעו שאני פחדן, אבל רק פרידמן ניסה ברצינות לגמול אותי מזה. קבענו להפגש למחרת מוקדם בבוקר ליד הקיוסק, "לפחות נראה מה אפשר לעשות" אמר פרידמן, "שלא נתחרט אחר כך כל החיים שלא הלכנו".

כשהגענו, באמת היה כבר מאוחר מדי – דלת הדוכן הייתה פתוחה לרווחה, ובחור עם שפם טבל מברשת צבע בתוך דלי מלא צבע כתום זוהר, ושר את השיר של אלין, בזיופים שלא יאומנו. הוא אמר שתוך יומיים, מקסימום שלושה, יכנס לתוך הדוכן הזה מישהו חדש. התביישנו לשאול אותו מה עשה עם החפצים של ארליך, והסתלקנו משם. לשנינו לא היה מי יודע מה חשק ללמוד, אז במקום הלכנו לים.

כשראיתי את אודליה בפעם הראשונה יושבת במקום של ארליך, הבנתי שלא חשוב מה ילמדו אותנו בשיעורי אזרחות בבית-ספר, בדברים שבאמת חשובים בחיים אין סיכוי שתופס הפטנט הזה, שמבוגרים קוראים לו דמוקרטיה ושיוויון הזדמנויות. גם פרידמן חשב שאין צ'אנס שבחורה משגעת כמו אודליה תסתכל על בחורים מהסוג שלנו, וכשהיא בכל זאת הסתכלה עלינו, והפה שלה אפילו גדל טיפ-טיפה לחיוך, רק הרגשתי יותר גרוע, שהמבט הזה לוחץ לי את הלב ומועך אותו טוב טוב, כמו שמועכים סיגריה על מדרכה.

גם אני וגם פרידמן שברנו את הראש ולא הצלחנו להבין למה בחורה כמוה, שנראית יותר טוב מהרבה  שחקניות קולנוע שאנחנו מכירים,  סוגרת את עצמה כל היום בתוך דוכן קטן ומחניק, אפילו לא ברחוב ראשי אלא בסתם רחוב כמו הרחוב שלנו. פרידמן גזר מאנציקלופדיה "אביב" שקיבל לבר-מצווה את התמונה של ונוס היפה עומדת בתוך קונכיה, צייר בתוך הקונכיה את הלוגו של מפעל הפיס, ונתן אותה לאודליה במתנה. היא בכתה. שרצנו אצלה שעות, מתחרים בינינו מי יישאר איתה יותר זמן ומי יעשה בשבילה יותר שירותים קטנים, כמו לשלוח דואר רשום או לקנות לה סנדביץ' גבינה מלוחה לארוחת צהריים, ומי יקבל ממנה יותר תשומת-לב ויותר חיוכים מסממים. היא לא סיפרה לנו הרבה על עצמה אבל שאלה הרבה שאלות על ארליך. אחרי שגילינו שהיא כזאת אלופה במתימטיקה ואנגלית, היינו באים אליה שתעזור לנו להכין שיעורים, אפילו שלפני שהכרנו אותה בחיים לא הכנו שיעורים ורק ברחנו לים וכאלה.

בזמן האחרון, אני קצת מתקשה להירדם בלילה, ואם אני כבר מצליח, יש לי חלומות רעים שקשורים באודליה. אודליה ואני לבד, בדוכן, והיא מלטפת לי את השיער, משחקת בתלתלים. פתאום מתחילה מוסיקה, ואני מזמין אותה לרקוד, ואז אני שם לב שיש לה רגל מעוותת, מצומקת, שחורה וקטנה, כמו רגל של עז. לפעמים כשאני לא מצליח להירדם אני נזכר בארליך, וחושב איך זה לראות את העולם מתוך הקוביה שלו, חמישים מטר ימינה עד גלידה "ויטמן" ועוד חמישים מטר שמאלה עד בנק הפועלים, כל יום אותו דבר, קיץ חורף, ארבעים שנה. נשבעתי לעצמי ושילבתי אצבעות מתחת לשמיכה, שאני לא אתן לחיים שלי לעבור ככה, כי אני אלמד לחיות באמת. החלטתי שאני צריך להתחיל כבר מעכשיו, ולהיות רציני הכוונה להיות גבר, זאת אומרת להתאמן לקרבי  ולא לפחד מזיעה וממשמעת ומסבל וממאמץ. להיות גבר גבר זה לגעת בקצה היכולות, כמו שאומר לנו שרגא, המורה להתעמלות של הבנים.

 ככה יצא שהתחלתי לרוץ כל בוקר איזה חמישה קילומטר, עד לים ובחזרה, עוד לפני שאבא ואמא מתעוררים. חוץ מכמה כלבים, ומחלקי עיתונים שמתנשפים והעיניים שלהם אדומות, אני בדרך כלל לא פוגש אף אחד. אפילו לפרידמן לא גיליתי. בוקר אחד מרצדס מסחרית לבנה גדולה נעצרה ליד המדרכה, אולי שלושה מטר מהדוכן של מפעל הפיס. אודליה, על כסא גלגלים, הרגליים שלה מכוסות שמיכת צמר, ירדה לאט במעלון. היה בוקר שטישטש הכל, לא הייתי בטוח אם אודליה באמת ראתה אותי או לא, ולרגע השמיכה נתפסה בגלגל השמאלי וזזה מהרגליים שלה, וראיתי המון קשקשים בוהקים אל השמש ומשהו עבה וחלק, והשמש סינוורה אותי יותר מדי ואד עבה עלה מהמדרכות כמו מתוך סיר המרק עוף שסבתא מבשלת לשבת.

היא פתחה את המנעול החיצוני, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. שמעתי אותה נאבקת מבפנים בתריס, וכעבור כמה שניות, אני בטוח שזה לקח רק כמה שניות, היא פתחה את התריס אל הרחוב. הרחוב היה ארוך ועוד יותר ריק ממקודם, ולא הייתה אפילו רוח שתעיף כמה ניירות מצד לצד, או משהו, וכל הציפורים נעלמו. ודווקא אז אודליה התחילה לשיר. כשהיא שרה, הקול שלה לקח אותי והשכיב אותי בתוכו ונדנד אותי מצד לצד כמו בערסל. אני חושב שבכיתי. הקול שלה עבר דרך התמרורים והרמזורים, וזחל על האקרשטיין וטיפס על השלטים של החנויות, וחלף על פני הכביסה שתלויה על החבל והרעיד את האנטנות על הגגות וגם שלושה עורבים שנבהלו וברחו, ואז טיפס מעלה מעלה אל השמיים, נעלם בתוך העננים.