משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הדבר הכי בולט לעין, שניקלט על ידי כל מי שנכנס לחדר מיון במצב פחות או יותר סביר, הוא מראה שני טורי הבהונות החשופים, ערוכים על מיטות האשפוז, טור אחד ארוך מימין ועוד טור, משמאל. הבהונות מבצבצים, זאת אומרת כמעט נובטים מבין סדיני בית-החולים, כמו ערוגת פטוניות שקבלן הגינון של העיריה סידר על האי-תנועה בצומת. קשה להסביר, ההיצע גדול והמגוון מרתק, ואני אף פעם לא שבעה מלהביט: עירום הבהונות, האינטימיות המוחלטת שהמראה הזה כופה על המתבונן, אולי מציע לו, בפשטות, סוג של שותפות גורל שנדרשת דווקא במקום ההוא. יש משהו מכמיר עד כאב במראה הזה, הרי איש לא יעמיד מרצונו החופשי את בהונותיו למבחן הציבור, בעיקר בהונות מעוקמים של אנשים קשי יום, עם צפרניים מעוקלות ועור צהבהב שמזכיר קשקשים של ארמדיל, אבל אני תמיד מחפשת את הבהונות המטופחים, אלה העגלגלים כמו בונבוניירה, שמשרים עליי אופטימיות בדרך אל דלפק האחיות הממוקם באמצע החדר. בשעות היום רוב החולים מגיעים לבד, לכל היותר עם עוד מלווה אחד. בערב מגיעות המשלחות, וכל חמולה מתארגנת בחצי מעגל מגונן סביב החולה שלה. אני תמיד מגיעה לבד לבד, בוקר, צהריים, ערב, לא חשוב מתי. תמיד לבד.

זוכרת את הפעם הראשונה שלי פה, זה היה בפסח. כמו טירונית נחתתי במיון טראומה, מבוהלת עד מוות, עוד לא מצליחה לעכל עד הסוף את המעשה שעשיתי. בקושי הוצאתי מילה מהפה. רופא מזיע דחף לי מלקחיים לגרון ומשך את המיניאטורה החוצה, חיתוך עץ יפאני שארז שלח לי בדואר אויר מיוקוהמה. אגמים, הרים, בקתה וגשר. אולי היה גם דייג בודד בצד, אני כבר לא זוכרת. הגוף שלי התנגד לאקט הפולשני, הטעם של המלקחיים היה מזעזע, כמעט הקאתי. מזל שכל העניין ארך אולי שתיים שלוש דקות. דוקטור שליין שאל אותי כל מיני שאלות, עניתי תשובות סתמיות, והוא מילא את הגליון בחריצות של רופא צעיר שרוצה קידום. בסוף שאל אם במקרה אני צריכה את זה בחזרה, כי יש להם כאן מין אוסף כזה, דברים שאנשים בלעו. אמרתי לו שזה בסדר, הוא יכול להשאיר את זה אצלו אם הוא רוצה. הוא פתח מגירה וזרק את המיניאטורה לתוכה. הצצתי גם אני לשם והספקתי לראות מלכה שחורה מתוך מערכת כלי שחמט, בירית לבנה ופחית מעוכה של פפסי דיאט. הוא סגר את המגירה ואני חזרתי הביתה. לבד.

בפעמים הבאות זה נעשה קל יותר, כנראה מפני שהמלקחיים הרחיבו לי את בית הבליעה. אפשר להשוות את זה להבדל בין לידה ראשונה לבין הלידות הבאות אחריה, לא שנגרע משהו מהחוויה, אבל היא מאבדת את הראשוניות ומקבלת אספקטים יותר ענייניים, פחות היוליים.  מדי פעם היו מפנים אותי לשיחה עם העובדת הסוציאלית של בית החולים, אבל לא הסכמתי. למגירת האוסף של הרופאים נוספו בזכותי זוג משקפי שמש שאיתמר שכח אצלי, מאפרת קרמיקה שעוזי העיף עליי פעם כשרבנו, קונדום בטעם תות ומזלג. את המזלג בלעתי בראש השנה, אחרי שהתאפקתי במשך שלושה חודשים לא לבלוע כלום. עד היום תלוי בחדר הרופאים צילום הרנטגן של המזלג מונח בתוך הקיבה שלי, מוגדל פי ארבע.  גם במשך כל תקופת ההריון התאפקתי ולא בלעתי כלום.

רימון נולד בלידה רגילה, זאת אומרת מתבקש להגיד שהוא נולד בלידת מלקחיים, אבל לא, דווקא לידה רגילה, שלוש קילו שמונה מאות. הוא ישן איתי במיטה, ואני יכולה להסתכל עליו שעות. הוא גם, מסתכל עליי בחזרה ולא נמאס לו. בזמן האחרון התחיל לצחקק, בקול רם, יש  לו מין צחקוק גרגורי כזה מדבק שבא ממקום עמוק בבטן, וכנראה נעלם כשתינוקות לומדים לדבר. חבל. אמא שלי אומרת שכשהייתי קטנה צחקתי בדיוק ככה, עמוק מבפנים. כשהוא פותח את הפה רואים שן אחת שכבר מבצבצת אצלו החוצה, אבא שלי קורא לה "הניצרה". אני ממששת ומרגישה שעוד שן בדרך לבקוע. רימון, אני אוהבת להגיד את השם שלו, רימון רימון רימון,  אוהב להושיט אליי ידיים. אני מכירה כל שקע, כל בליטה בפנים שלו, כל הבעה. אפשר להגיד שאני מכירה אותו יותר טוב מכפי שאני מכירה את עצמי. אנחנו אוהבים להתמרח על השטיח בסלון, ככה, רק שנינו, לא זקוקים לאף אחד, נעים לנו, במיוחד כשבחוץ קור כלבים, ובתחזית אמרו שגל הקור יימשך לפחות עד שבת.

 הסתכלתי החוצה, מעקה המרפסת כבר היה מזוגג כולו בקרח, ושכבת כפור הצטברה גם על החלונות של המכוניות החונות ועל הספסלים בשדרה. עיקמתי פרצוף - הייתי פשוט חייבת לצאת - לבנק, לסידורים, להצטייד באוכל לקראת סוף השבוע. בדקתי עם הבייביסיטר הקבועה של רימון, היא עסוקה, יש לה מבחן בהסטוריה של עם ישראל, ואמא שלי אמרה שהיום זה פשוט לא בא בחשבון. על הצד של אבא של רימון אין מה לדבר, אני אם חד-תאית, כלומר במובן מה שקוראים התא המשפחתי.

אין ברירה. לקחתי את רימון  בידיים, הסתכלתי לו בעיניים, ופשוט הרגשתי שהוא מרשה. המבט שלו היה כל כך עגול, כל כך שלם. בלעתי אותו בזהירות, גם כי לא התאמנתי הרבה זמן. קצת דגדג לי בבטן, וזהו. התמקם טוב דווקא, בכל אופן יותר טוב מהספר 'תמול שלשום' של ש"י עגנון שהפסקתי לקרוא בעמוד 130 ובלעתי רק לפני ארבעה חודשים כדי לבדוק אם עוד יש לי את זה. היה.

 בחוץ באמת היה מאד קר, האף שלי תיכף נהיה אדום ונפוח, וכדי לא לאבד תחושה באצבעות נשפתי עליהן חזק, עוד ועוד. פעמיים נכנסתי לתוך בתי קפה, אבל הזמנתי רק תה צמחים, עכשיו אני שוב צריכה להיות זהירה במה שאני מכניסה לגוף, יש לי אחריות. אחרי שגמרתי את כל הסידורים, חזרתי הביתה, התקלחתי, גזזתי ציפורניים ואת העור המיותר מהבהונות, לקחתי את התיק והזמנתי ספיישל למיון.

הרופא בהתחלה לא האמין לי. אני רגילה שלא מאמינים לי, גם כשבאתי עם האקדח בבטן הרופא לא האמין לי עד שהוציא אותו בעצמו והחזיק את זה ביד. בכל אופן, זה קרה לפני שרימון נולד, היום אני כבר לא עושה שטויות כאלה. אחר כך עשו לי אולטרסאונד, ראיתי את רימון מוצץ אצבע בשלווה ובודק את הסביבה. נהיה לי חמים בבטן. לא יכולתי שלא לחייך, המתוק הזה. הרופאים התלחששו בצד. אחר כך יצא ד"ר קסלר, ואמר שהם מצטערים, אבל הילד תקוע לי בין שתי הריאות, ישר מעל הלב, וכל נסיון למשוך אותו החוצה משם יסתכם בתוצאות חמורות, והילד יצטרך להשאר שם עד ש...

 טוב, מה כבר יכולתי להגיד להם. אמרתי תודה רבה, וחזרתי הביתה. לבד.