משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

יומיים לאחר שהוצאו להורג על הכסא החשמלי, בני הזוג רוזנברג עומדים על יד אוניית נוסעים לבנה וארוכה וממתינים לתורם לעלות לסיפון. יוליוס בחליפה כהה, פניו חיוורים מאד גם בצל המגבעת, והוא נושא בקושי מזוודה אחת לא גדולה. אתל, כפופה ודוממת גם היא, בחליפת מסע ורודה ניצבת מעט לפניו. מבטה מתבלבל בין הים ליבשה. 

ומה עוד? תיק-יד, ועוד מה? זוג כפפות קיץ דקות, אולי כובע קטן. וזהו? לעת עתה.

תיכף יישטף הרציף אור פנסים צהוב ואתל תרעד. איש אינו מצביע עליהם, איש לא בא להיפרד מהם בנפנוף ממחטות לבנות עד שיבלע אותם קו האופק. רוח ערבית אוספת עבור השניים מנחות פרידה מבויישות של מלח ודלק ואדי רקב אצות מהרציפים, והשמש מבזבזת עליהם נגוהות אחרונים, מפוייסים, של סוף יום. הם אינם רעבים. הם אינם צמאים. שתיקתם נמסכת בהמולה העליזה, הזרה, ומה כל אלה יודעים על רגעי הצינה. בטרם דורכים בני הזוג על כבש האוניה, יוליוס משלב את זרועו בזרועה, והם מטפסים מעלה, גוף אחד. צעד. מדרגה. ומחשבה אחרונה של אתל, לפני שהיא עוזבת לנצח את ארצות הברית של אמריקה מבלי להביט לאחור: הילדים. 

היעד: ישראל, בתוקף חוק השבות.

הם אינם נוטשים אף לרגע את התא הקטן, בקצה הסיפון השלישי. אתל חשה ברע, ויוליוס מבקש להסתגל לאט אל העולם, והרי אתל היא כל עולמו. פיסת אוקיינוס שהחלון העגול מתיר, עולה יורדת. הם מכוונים אליה בזהירות את קצב נשימתם.

"ג'ולי היקר מכל,

עוד מעט כיבוי אורות ושוב נהיה לבד, אתה ואני. בכל אופן, כך אני מדמה. אוה, כמה אני מתגעגעת אליך ומייחלת להיאסף אל בין זרועותיך, אל המקום אליו אני שייכת כל כך. ליל מנוחה יקירי."

המכתבים שכתבה שמורים בתוך מעטפה חומה הנושאת את חותמת שירות בתי-הסוהר. עכשיו הם מונחים בין פיג'מות, סכיני גילוח, מברשות שיניים. יוליוס יושב בגבו אליה, וקורא שוב, הכל, מהתחלה. שלוש שנים.

והזמן שנמס, טיפה אחר טיפה?

הסטוריה.

והמזרן המסריח והשמיכה הדקה, הדוקרת?

הסטוריה. 

והספירות? כפור הלילות, זוגות זוגות רגליים בחושך, נעלי סוהרים, צעד מדוד, צעד מדוד, סהרוריות העכברושים, דשדוש בולע מסדרונות בחסות הצללים? אלה ואלה ואלה, הסטוריה. אתל מתקפלת, הילדים.

והיו ימי רביעי. בין לבין, ממתינים איש איש בתאו, צולחים עוד ערעור ועוד החלטה, ורק הזמן של יום רביעי - כמו הדבש החי בתוך האריה המת, אומר יוליוס. אביו קיוה שיהיה לרב. שנתיים של ימי רביעי, נקודות זוהר קטנות מפכות מבעד לשבכת המתכת, שהפרידה אצבעות, וחצצה בין שפתיים, אך התירה לחמצן לעבור חופשי מהצד שלו אל הצד שלה, ובחזרה:

"שלום לך ג'ולי יקירי

יום רביעי חלף עבר וכל המילים הטובות, המתוקות, שאמרנו זה לזו, הו, אני הולכת על אויר. יקירי האחד, יקירי האחד, אהבתך גודשת אותי עד בלי די."

 ויוליוס חושב,

"הם אמרו שאני בוגד. הם קבעו שבגדתי בכל אחד ואחד מאזרחיה הטובים של ארצות הברית של אמריקה. השופט קאופמן פסק שביצעתי פשע חמור מרצח, - ורק בך מעולם לא בגדתי, אתל."

 ואף לרגע אינו חושב, "היה כדאי?" 

שבועיים מאוחר יותר, בשכונת הדר הכרמל, חדר צנוע בקומה השניה. ומה יעשו עכשיו ללא סוהרים, ללא מלחים? שני כסאות פורמייקה בצד המוצל של המרפסת, שותים מיץ ממותק. אניות נחפזות אל הנמל ואתל אומרת לעצמה, "היום אפרוק את המזוודה".

 יום עובר ועוד יום, ואת המזוודה אי אפשר לפרוק. היכן אפשר להניח מכתב בו כתוב,

"אהובי, אני אוהבת אותך בעוצמה שמביסה את כאביי. אחוז בי, אחוז בי קרוב, חוש את ליבי הולם בכובד תשוקתו אליך". היכן אפשר להניח מכתב כזה? במגירת הסכו"ם, על יד הכסף הקטן? במדף הריק מעל למקרר? 

יוליוס מגלח את השפם ותופס אוטובוס אל לשכת העבודה. אתל נשארת במיטה, מתעוררת ומנמנמת במרווחים קצובים, משאירה אור-תמיד קטן דולק במסדרון. כשהיא ערה, על אחת כמה וכמה כשהיא ישנה, גופה עורג מתוך כמיהה חסרת אחריות למשהו, למישהו, ואולי תבוא אתה ותציף הכל עד אחרון החריצים, אה? ובינתיים, מה ממלא יותר מהכמיהה עצמה. בלילות ידיה להוטות אליו כל נים ונים, אך כשאצלה כואב הגב אצלו כואבת השן.

יוליוס משנה את שמו לעמוס וכותב מכתבים נזעמים למערכת, וככה להמשיך אי-אפשר. ענייני ציבור, מושכת אתל כתפיים, בשורות גדולות ומילים ארוכות, וכמה כרטיסי רכבת משומשים. באוויר הריח המוכר של דבק ועיתונים, ויוליוס גוזר ומדביק, הרדיו עובד בשצף קצף, לו רק הייתה להם מכונת כביסה. אתל מחלצת מתוך שאריות הנייר שרשראות של דמויות קטנות וחושבת: הילדים. היא מחליפה את שמה לרות כי אין לה במי לדבוק. על הדלת כתוב עכשיו "עמוס ורות רוזנברג" באותיות יפות. אשרי הי"ד.

People Use Each Other 

Written by Y.Amichai, translated by H.Scimmel 

 People use each other

as a healing for their pain. They put each other 

,on their existential wounds

.on eye, on cunt, on mouth and open hand

.They hold each other hard and won't let go

מדי ערב יוליוס-עמוס מספר לה בפרטי פרטים על שמתרחש ברחובות ועיניו מבריקות. שוב הוא מעשן מקטרת וניחוח הטבק עוטף אותה כצעיף הדוק מדי גם כשיוליוס איננו. הוא מפציר בה לבוא איתו לשפת הים, לנשום מעט אוויר צח, אך אתל-רות מסרבת לעזוב את הבית. מתעקשת מאד ובעצמה אינה יודעת מדוע. לפעמים היא מפזרת זרעי חמניות בחלון, אולי יבואו ציפורים, וכשצריך להדליק או לכבות את האור עמוס כבר יודע שהוא צריך לעשות את זה במקומה. בפטיפון מתנגן ללא הפסק, שעות ארוכות, מחזור שירי ה  Kindertotenliede.

יוליוס פותח, "אתל..."

אתל עונה, "מה. מה"

ויוליוס מהסס. מה הפלא שהוא מבכר להמשיך את השיחה עם אתל הקטנה שברא בתוך ליבו? אתל הקטנה והאמיצה שלא עזבה אותו לרגע, שלוש שנות חושך לא עזבה אותו, כל כך התרגל אליה, ויוליוס מגרד בראשו, ואינו יודע מה יעשה עכשיו בשתי אתל, זו שבתוכו וזו שתלך תיכף למטבח, ואיך, איך מי שלמד לשתוק היטב, יתחיל פתאום לשוחח בקול רם? הוא משתתק, ואתל הגדולה מפנה עצמה לרחוץ כלים. במטבח היא מבהילה לטאה, הזנב מפרפר על הריצפה, ואתל  תוהה אם אנשים יכולים לשמש כזנב-לטאה עבור אנשים אחרים.

היא מסבנת בחוסר חשק שתי צלחות, שתי כוסות. בלילה שלאחר מתן גזר דין המוות - האם זו היא ששרה בשבילו בקול לאה, מתוך תא סמוך לשלו  את השיר Goodnight, Irene , כל הלילה כולו?

"איירין לילה טוב, לילה טוב איירין

...עוד אשיג אותך, בחלומי" 

אילו יכלה לשוב ולשיר. אילו לא היה פיה ריק כל כך.

איפה היא. לאן נעלמה האישה הכלואה בתאה, שהתכוננה לקראת כל מפגש עם יוליוס כאילו הוזמנה לנשף? 

"אתל!", קרא יוליוס. השניים שעטו זה אל זו והתחבקו בעוצמה, מתנפלים בנשיקות פרא. הם מיששו זה את זו בכוח, צוחקים ובוכים, שורטים זה את זו מתוך ההפקרות של אלה שכבר הפסידו הכל, לא חדלים לרגע לגעת ולמשש בתשוקה חייתית, מרחרחים, טורפים בידיהם, בלשונם, בשיניהם. העדים לאירוע היו המומים מהאלימות המתפרצת, הפתאומית. ראשונים התאוששו השומרים של יוליוס. הם זינקו על בני הזוג והפרידו בתקיפות בין השניים. יוליוס הוטל לתוך כסא, אתל נגררה משם בכוח. שניהם התנשפו עוד זמן רב אחר-כך. פניו של יוליוס נמרחו בכמויות אודם, עד שנראה כמדמם. אתל ניסתה להסדיר את חולצתה, ליישר את החצאית. היא לא הרגישה באודם שנמרח על פניה; לפתע נעשתה מודעת לנוכחותו הקרובה וחמורת הסבר של עמנואל בלוך, הפרקליט שלהם. בכי מר, שכולו השפלה, לא אחר להגיע. במפגשים הבאים השומרים קיבלו הוראה מפורשת שלא לאפשר עוד לבני הזוג לגעת זה בזו, יהיה מה שיהיה.  רק ערב הוצאתם להורג, אתל ויוליוס הורשו להתקרב, בפעם האחרונה - הם ישבו זה מול זו, כשרק שבכת מתכת דקה מפרידה ביניהם. כל הלילה דיברו, כל הלילה כולו, ובשעה שבע ועשרים בבוקר, ארבעים דקות לפני מועד הוצאתו להורג של ג'וליוס, אחד השומרים קם והניח יד על כתפו של הנדון. ג'וליוס הבין. הוא נגע בשפתיו, ואחר כך דחק את אצבעותיו בכוח רב דרך השבכה, כשאתל נוהגת כמוהו. דם נטף כאשר האצבעות נפרדו, בנגיעה.

בכל פעם שעמוס עובר לידה, אתל מרגישה שכל החמצן סביבה נשאב אליו והיא מתחילה להשתנק ולהשתעל. לפעמים אתל רוצה לשאול, "אבל למה לא אמרת להם שלא עשיתי שום דבר", במקום, היא מכרסמת את צפרניה עד לבשר, עד לדם.

  *הטקסטים המודגשים מבוססים על טקסטים אותנטיים כפי שהופיעו במכתבים או בעדויות מקורבים, ותורגמו מהאתר הזה:

http://www.law.umkc.edu/faculty/projects/ftrials/rosenb/ROS_STOR.HTM

** השיר של יהודה עמיחי נלקח מהספר שירי אהבה עברית-אנגלית, ירושלים: שוקן, 1982