משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

קודם? הייתה המיטה, ארוכה ורחבה, ארץ פלאות. העמידו אותה בלב חדר קטן מכפי מידתה והקיפו בקירות מסויידים לבן. אני זוכרת שולי מצעים לבנים נושקים לקירות, לובן נוגע בלובן נוגע בלובן,

ומיטה אחת-

ובתוכה אישה אחת-

אמי, מדיפה מתיקות חיה של חלב אם, עורה עדין ולבן, כמעט שקוף במקומות אחדים, ואור מהוסס נובע מתוכה, מסתנן טיפין טיפין אל החדר, כמו אור-לבנה שרק נרמז מדי פעם מבעד לשמיכת עננים דלילה-

אל החדר הזה עלה אבי לרגל מספר רב של פעמים בכל יום, נעצר על הסף והביט באמי, ואני חפונה בה ונטבעת באישוניו, והם מתרככים, וששונות זעירים תוססים בו עד ששמחתו צפה ונגלית לעינינו שלמה, ואבי כמעט מרקד בפנינו כאשר הוא שב ומפציר באמי לאכול משהו, עורך לפניה מיני מאכלים וממתקים, מפגיע בה לשתות, להוט להגשים את כל צרכיה, האמיתיים והמדומיינים. "מרוב שאהב אותה כבר לא ידע מה לעשות איתה", אמרה פעם זקנה אחת. "מרוב שאהב – לא ידע מה לעשות איתה".

אמי חרגה מהמיטה לעיתים נדירות, בנדיבות שיתפה פעולה עם המשחק הקטן של אבא, הניחה לו לכרכר סביבה ככל שירצה. קראה ספרים, האזינה למוזיקה בעיניים עצומות, ואני, תינוקת שקטה וצייתנית אסופה בחיקה, נטולת טענות כלפי העולם, ראשי קבוע על לוח ליבה.

ברם, מיום ליום נעשתה המוזיקה נוגה ואיטית יותר, והספרים שאחזה בידיה הקטנות כידי ילדה נעשו דקים יותר והדיפו ריח נייר זול. אמי חדלה להפנות פני-אור אל פתח החדר, ורק נשאה עיניים ריקות אל החלון, שמיסגר עבורה פיסות אקראיות של דירות אחרות, דומות לשלנו. טעם החלב שנתנה נותר דשן ומתוק כשהיה. משבקעה בפי שן ראשונה נתקפה אמי נחישות-מה, וביצעה נסיונות אמיצים להזדקף, כפות רגליה אף נגעו פה ושם בריצפה, אך פעם אחר פעם הדפה אותה ידו של אבי באהבה ובעלבון בחזרה אל עבר מיטתה,  "את חלשה עדיין, אהובה. אולי שאכין לך כוס תה?"

כך חלף זמן.

יום אחד חזר אבי ובידיו פחי צבע וסולם תחת בית-שחיו. "הגיע הזמן שהקטנה תעבור לחדר משלה", הכריז, וכבר לבש בגדי עבודה, והעמיד את הסולם בסמוך לאחד הקירות, ומתוך הפחים הפתוחים עלו ריחות תובעניים והשתלטו על ריחות הבית האחרים, ובהדרגה עטו קירות החדר פלומה אפרסקית מבטיחה. כעבור ימים אחדים נלקחתי מהחדר הלבן אל חדרי החדש, אל מיטתי החדשה, והיה בלבדיותי החדשה משהו מבלבל חושים ומסעיר כל כך, שפרצתי בבכי מר. באותם רגעים בחשאי, ברגליים בלתי יציבות בעליל, טיפסה אמי בסולם שלב אחר שלב, עד שכבשה את פסגתו. אבי, שהיה מרוכז בנסיונותיו להרדים אותי בחדרי, לא נתן דעתו, לא שת ליבו למתרחש. כשהתעשת, כבר היה מאוחר מדי. אמי התבצרה בראש הסולם וסרבה בכל תוקף לרדת למטה. "טוב לי כאן", אמרה. אמרה את זה פשוט ובהיר, ואבי ניצב תחתיה, קטן מתמיד. 

ימים אחדים עמד הסולם נעוץ בלב הסלון הזעיר, בין הטלוויזיה לבין השולחן, רגליו מפושקות ועל צמרתו מכווצת אמי: שם אכלה ארוחותיה, שם ישנה שינת ציפורים, ראשה נוגע בברכיה וידיה מגוננות מעל. יום אחר יום אטמה אזניים לתחנוניו ומיאנה לרדת. הבטתי באבי ולמדתי מה זאת אהבה. הוא מתח חבלים עבים מקיר לקיר, פרש ביניהם ערסלים, וריפד את קינה החדש ביריעות פרווה וכריות לבנות. במקומות אחדים הותיר זנבות חבלים משתלשלים, כדי שאמי תוכל לרדת ולעלות בהם כרצונה. אבי היה איש חרוץ מאד. ויסודי.

אל החדר הלבן נמנעה מלהכנס. רוב הזמן שהתה בחדרי, שרועה בתוך אחד מערסליה, קוצבת את זמנה וממתיקה באזניי מעשיות ואגדות. מדי פעם השתתקה, נשכבה על גבה חולמת בהקיץ, ידיה תומכות בעורפה וחיוך סתום מוחק את שפתיה. לעיתים העסיקה עצמה במעשי ריקמה, אך אז חוטים צבעוניים הסתבכו זה בזה ומחטים נשרו ארצה. מיום ליום גופה התחזק. הספרים שקראה התעבו, שרירי זרועותיה, שרירי רגליה, התקשו ונעשו חזקים כפלדה. היא נעה בין החבלים בגמישות לא אנושית כמעט, חולפת מעליי באיוושת שמלותיה האדומות, אימרתן לוחכת את שערי. מדי פעם החליקה מטה על אחד מחבליה ודגדגה אותי עד שבעיניי עלו דמעות. אבי לא ויתר על נסיונותיו להחזירה אלינו. משפשף ומעסה את צווארו, מבטו היה מופנה תדיר כלפי מעלה, חיזר אחריה כשוטה מאוהב, ניסה לקנות את ליבה בממתקים ובפרחים, לשווא. היא התנדנדה  על אחת הנדנדות שבנה לה במרומי החדרים, חייכה אליו חיוכים מתוקים וסירבה בנימוס לכל אחת ואחת מתחינותיו.

כעבור שנה תמימה, הכיר אבי בתבוסתו וסילק את המיטה הלבנה מן החדר. הוא עמד בחלון, מלווה במבטו את הסבלים המזיעים תחתיה עד שנבלעה, על מצעיה הלבנים, בארגז האחורי של משאית הובלות בינונית. במקומה, הצמיד לאחד הקירות מיטת יחיד ישנה שקנה במחיר לא מחיר בחנות לחפצים משומשים. למרות שהתפנה מקום בחדר, לא הוכנסו לתוכו חפצים נוספים. מתוך דחף פתאומי הצטייד אבי בנייר ובחבילת גירים, והחל לצייר את הנוף שנגלה אליו מבעד לחלון. בכל ציוריו הקפיד להשתמש בגוון אחד ויחיד. בכל ציוריו הופיעה המיטה, לעיתים רק כרמז, אזכור קטן בשולי הדף. כשסיים לעבוד על ציור דאג להטמינו מתחת למזרן ולא טרח להביט בו יותר.  בגיל שלוש הושטתי לראשונה יד סקרנית ונתליתי על אחד מחבליה. היא חשה מייד ברעד הקל, משהו זרם בחבלים עד אליה. אמי גלשה לעברי, מרצינה פנים: "זה לא שייך לך. אמא לא מרשה, ברור?" לא השבתי, רק תחבתי את ידי המאוגרפת אל תוך פי ומצצתי בקול רם. מאותו יום, החלה לגדל צמחים מטפסים בין חבליה, וככל שחלף הזמן מסך ירוק ומרשרש עלה, מקפיד להפריד בין עליונים לתחתונים. היא נעה מעלינו, מרעידה את העלווה בעדינות של רוח בוקר, נמנעת מלהתגלות לפנינו. מדי פעם קראתי בקול, "אמא?" מבעד לחלונות הפתוחים התעופפו ציפורים אל תוך הבית פנימה ונעלמו בתוך הסבך. לעיתים רחוקות הצטרפה לשירתם. כששרה, יצא אבי מהבית. "את מאד דומה לה", הפטיר כלפיי פעם. מפיו זה נשמע כמו גזר דין מחמיר. הייתי בת חמש כשאבא הביא הביתה אשה חדשה.

האשה החדשה של אבא לא דיברה הרבה. כשפנו אליה - השיבה בקול גבוה, צורמני במקצת, ולחייה וצווארה האדימו. מעולם לא פצחה בשיחה ביוזמתה. היא הייתה ממוצעת קומה, עיניה עמומות כעיני דג. את מיטתה, מיטת יחיד, הביאה איתה, יחד עם שתי מזוודות בגדים וארגז קרטון אחד גדוש כלי בישול ומצעים. היא נעלה זוג מגפיים שחורים שחלצה מרגליה רק בלכתה לישון, צעדיה רעמו גם כשהתהלכה לתומה בחדרים. יותר מכל, אהבה לבשל כרוב ממולא. פעם אחת, כשנמנמה מול הטלויזיה, התקרבתי אליה בלאט והתגנבתי אל חיקה. נדף ממנה ריח בצלים מטוגנים. עיניה נפקחו במבט מבוהל, וידיה, ידיה נותרו תלויות בצידי גופה.

גניבת חוטים, גזירת חוטים בלילה, איסוף חוטים, אריגה, סיפורים מיתולוגיים הקשורים לעכבישה

*בעבודה*