משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

צילה בן-בסט האישה הכי חרוצה בכפר, מסכנה, לא יכולה להביא ילדים. מהבוקר עד הערב רק מנקה ומנקה, מה יש לה לנקות כל כך הרבה שואלים כולם.

אור ראשון ואליהו דבק בה על סף הדלת, ולמרות השנים שחלפו עדיין נוגע באשתו באצבעות מתפלאות ומרפה רק כשריחה נצור בתוכו לבטח, וסוף סוף מטפס על המשאית אוחז צידנית תכלת קטנה, וצילה עוקבת אחריו במבטה, ועוד לפני שנעלם מעבר לגבעה נערמים בצחורם כרים וכסתות לאוורור, וסותמים את כל החלונות, וכעבור שעה קלה וילונות רחוצים תופחים על חבלי הכביסה, בתחילה תנועתם מאופקת, כמעט מבויישת, וככל שהרוח נופחת בהם אומץ הופכת תנועתם נועזת יותר ויותר, ועוד רהיטים נערמים בחוץ לטבול באור השמש המתון של הבוקר, ומי שאינו בקי עלול לחשוב שבני הזוג עוברים דירה אולי מתגרשים חלילה, אך צילה כבר מתנפלת על השטיחים, ומשפשפת את קומקומי הנחושת הריקים במרץ גדול עד שמשתקפת בם דמותה, דקה ומתנשפת, אילו רק טרחה להביט.

צילה סוקרת בתיעוב את מצבורי האבק שליקטה, דשנים להתפקע, מיני פירורים שאין לדעת את מקורם, לכלוך נראה ולכלוך בלתי נראה, ועוד רבה המלאכה, ויש לפנות תלוליות סיבים מסובכים בשיער גוף שנשר וקשקשי עור מתים המוטלים בפינות החדרים ומתחת לארונות, צילה לא מוותרת, להיפך, אורבת לזוהמה שירדה למחתרת מפני משיכותיו הבולשות של המטאטא שלה, בן-בריתה, וכשהלכלוכים נחשפים היא מסגירה אותם לידי היעה בסיפוק קר, כמעט אכזרי. לפלא בעיניה - אין מי שילכלך ובכל זאת הבית מגיר מתוכו טינופת חדשה, יומיומית.

גם לתנומת הצהריים ממאנת צילה להתמסר, היא יוצאת לגינה ומסלקת עשבים רעים אחדים ומולקת גבעולי פרחים אחדים ומציבה אותם בתוך אגרטל אקראי שמזדמן לידיה, והניחוח גואה ומציף ומסחרר את הנחיריים, ועוד מעט אליהו ישוב וצריך להתקין לכבודו ארוחה, וצילה נכנסת למטבח ומפליאה לבשל לאליהו מיני מזונות, מאכלי אלים ממש, שריחם כבר יוצא למרחוק והם מקדמים את פניו, בני-לוויה בדרכו הביתה, ואליהו לא מתאפק, מתיישב בפינת האוכל וצלחתו מונחת עמוסה לפניו, והוא מניע את צווארו הארוך כמו סוס שמקרב ראשו לאבוס ואוכל הכל עד לפרור האחרון ולוקק את אצבעותיו, וצילה ממלמלת, הלוא טוב אתה לי מעשרה בנים.

אחר כך אליהו מתקלח ולובש גופיה לבנה נקיה ומכנסיים קצרים ויושב לקרוא עיתון כמו בן-אדם וצילה עייפה עייפה, מתנצלת ופורשת לחלומותיה, ואליהו מכסה אותה בקפדנות עד קו הסנטר המרעיד ונושק למצחה והיא כבר ישנה, וכעבור שעה קלה שב אליהו לפקוד אותה ומוודא שהיא אכן ישנה ומיטיב את השמיכה, ורק אז הוא יוצא מהבית על קצות אצבעותיו לעשות את הדבר הנכון, המתבקש, ודופק מהוסס על דלת השכנה, שפותחת לו כדי חצי דלת והוא מתבונן בה בתחנונים, והיא מביטה כה וכה ושמה בידו שקית שהוכנה מבעוד מועד, ואליהו מחייך בהקלה ומניח בידה תשורה קטנה, צעיף דמוי משי או תכשיט של מה בכך או סבון טוב תוצרת חוץ, והשכנה טומנת את השי היכן שטומנת וסוגרת את הדלת, ואליהו שב לביתו והשקית תחת זרועו, והוא מכניס ידו לתוכה ואוסף מלוא החופן פתיתי אבק שהשכנה אגרה למענו ונושף, פתיתים ענוגים ענוגים, ואליהו מפריח ביתו באבק למען צילה, ופרחי האבק מתעופפים סביבו מתנוצצים לאור הכוכבים כמו אבקת קסמים לילית של פיות, כמעט בלי גוף, כמעט אך ורק רוח, והוא מפזר אותם בתנועות נדיבות ברחבי הבית הלוך ופזר, וליבו מלא אהבה.