משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

נורית ישבה על המיטה, חבקה את הבקבוק החם, והתבוננה במנורת הלילה, שניצבה על הארונית. דומה שהמנורה הקטנה עשתה מאמצים כבירים להסיט מעט את החשכה שכיסתה את החדר, אך שוב התברר שהעניין למעלה מכוחותיה. נורית התלבטה אם ראוי שתמשיך לקרוא עוד קצת ואולי מוטב לישון ודי. עיניה צרבו, והאותיות הבהבו מולה, ממריאות ונוחתות ללא הרף על הדף. מה יש כאן, מה יש כאן, לא אחים ולא קרמאזוב. אני מוכרחה לסיים את הפרק עוד הלילה, חשבה, ולא ידעה מדוע מוכרחה, ובכל זאת מוכרחה, הרגישה את ההכרח רוחש בעצמותיה. האזינה לגשם. הגשם היכה על התריסים בקצב אחיד, טאח, טאח, טאח, עונש גופני שאינו מותיר צלקות, וכבר עשר דקות תמימות שהיא תקועה בעמוד 67. מחסום מיסתורי חוסם את דרכה אל העמוד הבא, מה לה. נורית חשבה על הבנות האחרות בכיתה, דיירות הספסלים האחוריים, חיים קלים, מעלעלות בהיחבא בספרי כיס מפוקפקים במקום לשקוד על מחברותיהן כמוה, בעוד גב' ליטובסקי, המורה לספרות, מרעימה אודות צרצרו של ביאליק. גם נורית יכלה להניח יד על ספרונים שכאלה, בקלות יכלה. היא הבחינה בהם בביקוריה התכופים בספריה ברח' קלר, נערמים על עגלות ההשאלה הסמוכות למושב הספרנית. כל כך מבוקשים שאפילו לא הספיקו לצבור שעות הזנחה על המדף. מעולם לא העזה לגעת בהם, לא עלה בדעתה לגעת בהם, כאילו היו סוכניה הסמויים של איזו מגפה איומה, וזה בכלל רק עניין של הגיינה. מעולם לא נטלה לידיה ספר שעל כריכתו מצויירים שניים, תמיד שניים, קצין משופם ונערתו האדמונית המטילה ראשה לאחור, למשל. לפעמים נעלה נורית פעמיים את דלת האמבטיה, ונעמדה מול המראה, מנסה להטיל את ראשה לאחור בדיוק באותו אופן, שוב ושוב ללא הצלחה, עד שכאב לה הראש, או הצוואר, ובספריה הציבורית תמיד הושיטה יד אל עבר הספרים העבים, חמורי הכריכה. האמינה שכך נגזר עליה. כאילו נדרה את נדריה כבר בגיל צעיר לאיזו כת מסתורית, וברית בלתי כתובה נכרתה לנצח בינה לבין הרצינות התהומית, ואי אפשר לשנות דבר.

הספרנית הג'ינג'ית הקטנה, רכת העיניים, הביטה בה והטעימה כל מילה: את בטוחה שזה בשבילך, האחים קרמאזוב? זה לא קצת מוקדם מדי?

ונורית הסמיקה ולחשה, אין דבר, הייתי רוצה לנסות.

עכשיו, במיטתה, הרגישה שאינה יכולה לאכזב:  לא את הספרנית הג'ינג'ית עם המשקפיים, ולא את דוסטוייבסקי שטרח וכתב. היא חייבת לגמור הכל, ועד הסוף. המשיכה לקרוא, ועד מהרה נסחפה לתוך זרם העלילה. מעת לעת ניקר בצלעותיה משהו דוחק שעלה מתוך הדפים, מעין תובענות עצומה כלפי החיים עצמם, אך נורית לא הצליחה להסביר לעצמה עד הסוף מהי אותה תביעה. המשיכה לקרוא. לפתע נסתלקו האורות, כל האורות, ונחשף בבת אחת השקט הגדול שקבור בדרך כלל מתחת לשקט הקטן, כשכל מכשירי הטלויזיה בבלוק כבו בבת אחת ומנועי מכונות הכביסה שותקו, ונדמו רחשי החיים של כל המקררים בנחרת גסיסה אחרונה.

נורית קפאה תחת השמיכה. כל כולה אוזן, עד קצות בהונותיה. האם אמא התעוררה? שום קול דשדוש נרגז בנעלי בית לא נשמע, אם כך, אמא ודאי ישנה. ספרה בלב עד מאה, וזרם החשמל לא שב. גיששה דרכה אל דלת הכניסה ופתחה אותה, כפי שראתה את אמא עושה במקרים דומים. ריח עשן תנורי נפט פגע בנחיריה. נורית לחצה על המתג, בודקת אם יש חשמל בחדר המדרגות. לא היה. בזווית העין הבחינה בנקודת אש קטנה מרצדת בחצי הקומה שמעליה. זו בוודאי השכנה, מעשנת אחת מהסיגריות הצרפתיות המסריחות שלה.

"אל תדאגי, ילדונת.  תגידי לאמא שאלזה, השכנה מלמטה, כבר טלפנה אליהם"

"אני לא דואגת", השיבה, ולאחר שיצאה ידי חובת מענה, סבה על עקביה, מתכננת לשוב אל מיטתה. אני אתכסה בשמיכה עד מעל לראש, השתכנעה, ובטח אירדם מייד.

"ראיתי אותך היום בקולנוע. היית לבד, נכון? השתוממתי מאד. זהו סרט שבמפורש אינו הולם את גילך."

השכנה הייתה שרויה במצב רוח פטפטני, ונורית נכספה לחזור לחדרה יותר מאי-פעם.

הבינה שהיא חייבת לומר עכשיו משהו, מהר, כל דבר, העיקר שכדור השיחה המכביד ייהדף מידיה.  "היו עוד ילדים מהכיתה", גמגמה, "היה אברמ'לה, והייתה עדינה ו-". הגשם התחזק מאד. שאון המים, שחלחלו רועשים דרך המרזב, בלע את המשך דבריה של השכנה. ברק אחד ניצת, ופניה של השכנה ניגלו לרגע לעיניה של נורית, לבנות וחלקות כמו שיש. שיש של מצבות, חשבה נורית.

"את רוצה לחכות אצלי בבית? יותר נעים מאשר לעמוד כאן, בחוץ. נוכל לשוחח אודות הסרט."

נורית לא ידעה איך לסרב בנימוס החלטי. בסקירת בזק של האפשרויות שעמדו בפניה, אפשרות ההסכמה הייתה הפשוטה ביותר. היא עלתה במדרגות לאט, מתפללת שחברת החשמל תגלה תושיה ותציל אותה ברגע האחרון. ומה יקרה אם אמא תתעורר פתאום? שתיהן נכנסו אל הדירה יחד. נורית ידעה שהשכנה הזו מתגוררת לבד, אמרו שהיא גרושה, אמרו שלקחו לה את הילד. נורית השתהתה בפתח, לא יודעת לאיזה עבר עליה לפנות. המתינה בצייתנות להנחיות.

ברק קרע את השמיים בחוטים של אור קשה. רעם עצום התגלגל מקצה אחד של הרחוב, העולם, אל קצהו השני. יחד עם הרעם חזר החשמל, נס של ממש, וכל האורות בבית הזר דלקו בתוך פמוטי נחושת משונים. מול עיניה התגלה קיר לבן, רחב מאד, בנוי מדפים מדפים, ועל המדפים, מסודרים לפי נושאים, הונחו מאות רבות של ספרים, אולי יותר. נורית מצאה עצמה ניצבת מול ספריה פרטית עצומת מימדים, היא מעולם לא דמיינה שמישהו יכול להחזיק ברשותו כל כך הרבה ספרים, ספרים גדולים, ספרים קטנים, ספרים בעברית, ספרים בשפות זרות, צבעוני כריכה, בעלי כריכות אחידות, דקים, עבים, עם תמונות ובלי - המראות סחררו אותה- מעמד הר סיני פרטי והספרים שניגלו אליה מתוך האור- ומישהו כתב את כל הספרים האלה- מישהו ישב לבד בחדר, מרוחק מהעולם, מרוחק מחבורות, מדי חאקי של הצופים, אופניים, פלאפל, מישהו

ישב  וכתב כל אחד מהספרים האלה, ועכשיו הם כאן. נורית תהתה אם השכנה תרשה לה לקחת ספרים בהשאלה, אם תבקש יפה. היו עוד שאלות שעניינו אותה, כמו, האם זה באמת חייב להיות ככה, המרחק הזה שנפער, זאת אומרת. חדר, או עולם. כתיבה, או חיים. נורית לא ידעה את התשובה, אולי השכנה תדע לומר לה, אמא סיפרה שהיא משוררת מפורסמת, שעוד ילמדו את השירים שלה בבתי הספר. נורית עמדה לשאול אותה, לרגע התבלבלה לנוכח הזַכּוּת של העיניים, עיניים ירוקות יפהפיות יחידות במינן, כל כך צלולות עד שנורית חששה שתתנפצנה מולה, אך אז כהרף עין שוב החשיך הכל, ולנורית כבר לא היה איכפת.

*תרגיל סדנה - כתיבת סוף לסיפור אווזי הבר מאת דליה רביקוביץ', שמופיע בקובץ קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה