זה לא תמיד היה ככה. אני קטנה מדי בשביל לזכור איך היה פעם, אבל סבתא מספרת שאצל סבתא שלה זה עוד היה מחובר לגוף. ממש כמו יד או רגל או אוזן. זה מצחיק אותי. אני לא מכירה אף אחת שזה מחובר לה לגוף. גם אמא לא מכירה. אומרים שבאפריקה יש שבטים נידחים, שאצלם זה כן, ולפעמים מראים אותם בטלויזיה, אבל אבא לא מרשה לי לראות. כל מי שאני מכירה שומרת את שלה במכון בדרום העיר. יש שם אקווריומים מיוחדים, מלאים תמיסת מלח. ככה שומרים שזה לא יתייבש.
*
אני נוסעת לשם עם אמא כל שבוע, מאז שחגגו לי יומולדת שש. קודם אמא טיפלה בשלי, אבל עכשיו אני מספיק גדולה ויכולה לטפל לבד. סבתא לא נוסעת איתנו. היא זקנה מדי. אמא מטפלת גם בזה של סבתא. כשאמא תהיה זקנה, אני אטפל גם בזה שלה. המחשבה הזאת עושה אותי עצובה.
*
במכון עובדות רק נשים. שלט גדול בכניסה אומר, "הכניסה לגברים אסורה בהחלט, העבריין יענש". חומה גבוהה מקיפה את המקום, ועליה גדר עם קוצים. על הגדר מורכבות מצלמות במעגל סגור, אמא הראתה לי. שומרות ענקיות עם כלבים משגיחות עשרים וארבע שעות. אמא אמרה שהכלבים דווקא ממין זכר, אבל מסורסים.
*
היום התור בכניסה לא היה ארוך. אמא מילאה את הטופס מהר, וטעתה פעמיים באיות שם המשפחה! חשבתי שאולי היא מתכוונת סוף סוף לקחת את שלה הביתה לכמה ימים, והתרגשתי בשבילה, אבל תיכף ראיתי שטעיתי, כי שוב הלכנו לעמוד בתור הרגיל. בכניסה למכון יש שלושה תורים – אלה שבאות רק לטפל, כמונו, אלה שרוצות בשביל תינוק, ואלה שלוקחות את זה בהשאלה לכמה ימים. ראינו את אמא של הדר בתור של התינוקות ועשינו לה שלום מרחוק. אמא עוד פעם סיפרה לי איך עמדה שם, בתור ההוא, כשהתכוננה להביא אותי וכמה התרגשה. היא כל פעם מספרת לי את זה.
*
כשעברנו את המחסום, אמא הוציאה מהתיק סבון עם ריח נהדר שעלה המון כסף. יש כאלה שלא מקפידות, אבל אמא שלי פדנטית. ככה גם סבתא אומרת. בדרך כלל אנחנו עוברות ביסודיות על כל קפל, שקע או בליטה. לאמא זה לא מספיק. "תנקי את זה באהבה", היא אומרת. הטכנאיות עם הכומתות הלבנות מסתובבות בינינו, ובודקות שלא נחרוג מהכללים. הכל מוסבר בשלטים.
*
קיץ, חורף, תמיד הכל אותו דבר בפנים. לא חם ולא קר. שומעים גררר... גרררר....נעים של בועות חמצן. גררר....גרררר.... שתמיד מזכיר לי דגים באקווריום. אבל חוץ מכלבים אסור להכניס לכאן בעלי חיים.
*
יש נשים שאחרי שהן מסיימות לנקות את הזה, הן גם מאכילות אותו בכל מיני פינוקים. אני אוהבת להסתכל איך הן מאכילות. יש צמחוניות שמאכילות בגזר מרוסק או באגוזים, ויש כאלה שזורקות פנימה חתיכות קטנות של בשר אדום, בלי לבשל אפילו. הזה פותח פה קטן. לפעמים רואים גם לשונית ורודה יוצאת, והופ, תיכף נסגר. כשאמא לא מסתכלת אני מאכילה את שלי בשוקולד עם אגוזים שהבאתי במיוחד. הזה שלי קטן וחמוד. יש לו צבע ורוד בהיר. אני אוהבת ורוד בהיר. כל הילדות בכיתה אוהבות ורוד בהיר.
*
לפעמים קצת עצוב לי כשאני מסתכלת על הזה-ים שלא באים לבקר אותם. יש כאלה שאף פעם לא באות לבקר את הזה שלהן, אולי הן זקנות או נמצאות רחוק מכאן, אולי הן בנסיעה ארוכה. בינתיים הזה שלהן נעול במיכל, כהה ויבש וקשה. פעם אחת גלגלתי ענב מתחת למקרר. כשהזזנו את המקרר אחרי הרבה זמן ומצאנו את הענב, ככה הוא נראה, כהה ויבש וקשה. הכי גרועים אלה עם הפטריות שצפות למעלה, והאקווריום נצבע בצבע ירקרק של לכלוך. לפעמים זה נהיה רקוב לגמרי, ומסריח, וצריך לזרוק לפח. יותר נעים להסתכל על זה-ים שבאים לבקר הרבה: הם וורדרדים זוהרים ושמחים. אמא מזהירה אותי עוד פעם לא להזניח.
*
בדרך כלל שקט במכון. לפעמים יש כאלה שצועקות ועושות עניינים, במיוחד כשהזה שלהן נלקח לבידודַם ולא מרשים להן לקחת הביתה. בכללים כתוב שאסור להוציא מבידודַם. אמא מסבירה שככה חוסכים למשק את עלות חמרי החבישה וגם מקטינים את זיהום הסביבה. מאד פשוט: מחכים עד שהזה מפסיק לדמם, ומחליפים נוזל השרייה. מי מלח, ככה אמרה, זה נורא זול.
*
כשגמרנו לנקות הפעם אמא הסתכלה עליי ואמרה, "לא רציתי להפחיד אותך, אבל היום את מודדת את זה עלייך בפעם הראשונה."
*
לא ידעתי מה להגיד. לפעמים, בהפסקה הגדולה, כשאני יושבת עם החברות שלי ברחבה שעל יד האקליפטוסים, אנחנו חושבות איך נרגיש עם. גליה כבר מדדה, היא אמרה שלובשים את זה כמו שלובשים תחתונים. שאלתי אותה איך היה, אמרה בסדר, קצת מוזר, פתאום בין הרגליים, וקצת לא נוח. אמרה שמרגישים את החור.
*
אני לא מבינה מה זה אומר, להרגיש את החור. אני פותחת וסוגרת את הפה. מעגלת אותו ומכווצת חזק. אולי משהו כזה.
*
בינתיים אמא התלחשה עם הטכנאית ואני שיחקתי בצמה שלי, לעסתי את הקצה. שמחתי שאני כבר מודדת, זאת אומרת שהשגתי במדידה גם את רונית וגם את אפרת. בכל זאת קצת פחדתי. שלא אצליח, שזה לא יתאים לי, שאשנא את זה.
*
מוזר. לפני שלבשתי את זה, זה לא היה חסר לי. אחרי שלבשתי את זה, לא רציתי להחזיר לקופסה. או שזה חלק ממני, או שזה לא חלק ממני. עכשיו הרגשתי שזה חלק ממני. אמא הסתכלה בי במבט מודאג ולא אמרה כלום.
*
לאט לאט התקרבתי לכיוון הדלת. העיניים של אמא נצמדו אליי, כמו שרואים בסרטים את הפרוז'קטורים בחצר של בית-כלא. טכנאית אחת התקרבה, במבט לא מרוצה. העפתי את אמא עליה וברחתי משם בריצה, כשהזה עליי.
*
בדרך כלל יוצאים עם הזה החוצה עטוף בהרבה פלסטיק נצמד, ארוז בצידנית. אף אחת לא לובשת את זה סתם ברחוב.
*
הם הרגישו. לא יודעת איך, אבל הם הרגישו. עברתי לידם בריצה משוגעת, הם עצרו רגע במקום בלי לזוז, כמו שקורה נניח למי שהולך סתם ברחוב ופתאום ציפור מחרבנת עליו, וכשהתאוששו – התחילו לרוץ גם. הם רצו אחריי, כולם.
*
מרגע לרגע נהיו עוד ועוד מהם. טכנאי מקררים, רופאי שיניים, מורי נהיגה, מוכרים בחנויות עשה זאת בעצמך, נהגי מוניות, פקחי חנייה, מובטלים בבתי קפה, פקידים של מס הכנסה, מהנדסי חשמל, רואי חשבון, בנקאים, דוקטורנטים לכימיה. כל אלו רצו אחריי. אבל אני רצתי יותר מהר.
*
עורכי דין, זגגים, שרברבים, שמאים, טייסי מטוסים קלים, עתונאים, מנכ"לים, חברי כנסת, ברוקרים, סטודנטים לפילוסופיה שנה שניה, רבנים ראשיים, צלמים של הנשיונל ג´יאוגרפיק, שליחים על אופנועים, מדריכי טיולים, אנשי עסקים, יבואנים, יצואנים. כל אלו רצו אחריי. אבל אני רצתי יותר מהר.
*
זה
היה
מאד
קשה
לרוץ
ככה
*
מאחורי תחנת אוטובוס עצרתי, והורדתי את זה. קלי קלות, כמו שמורידים תחתונים. הרמתי את היד, ובתנועה ארוכה, א-ר-ו-כ-ה, זרקתי את זה הכי רחוק שיכולתי. כל אלה שרצו אחריי, זינקו. לא הסתכלתי. הפניתי את הגב. סובבתי את הראש ימינה. סובבתי את הראש שמאלה, והמילה האחת עליה יכולתי לחשוב הייתה:
*
"אמא?"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: