משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

לעיתים רחוקות נופל לידיי ספר שמשפיע באופן מיידי וישיר כל כך על דרך ההתבוננות שלי בעולם.

הספר חלל וכו': מבחר מרחבים מאת ז'ורז' פרק הינו, ללא ספק, אחד מהם.

מי שמכיר את הספר מוזמן לדלג על הקטע התחום בסוגריים.

{{{{{הספר סוקר את החללים בהם אנחנו חיים כרצף טבעתי של יחידות יסוד, כלומר

כל טבעת מכילה את יחידת המיון הקודמת לה ומרחיבה אותה. פרק מתחיל במרחב הדף

כמרחב האינטימי ביותר, עובר מהדף אל המיטה, וממנה אל החדר,הדירה, הבניין, הרחוב, השכונה, העיר וכו'.

בפתח-דבר נכתב, "ספר זה אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו."

וגם "אין חלל אחד סביבנו, יש קטעי חלל קטנים רבים"

ומסכם: "כיום, יש מרחבים מכל הגדלים ומכל המינים, לכל שימוש ולכל מטרה.

לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למישנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש".

פרק נשאר בדרך כלל בתחום הצפוי של החלל/המרחב. אינני מתכוונת שהכתיבה צפויה, כלל לא -

כוונתי היא שהחללים בהם בחר לעסוק הם לרוב חללים סטנדרטיים. למשל, בפרק אודות הדירה הוא כותב:

"חדר שינה הוא חדר, שיש בו מיטה; חדר אוכל הוא חדר, שיש בו שולחן וכסאות ולעיתים קרובות מזווה;

סלון הוא חדר,שיש בו כורסאות וספה." 

בכל הקשור לפוליטיקה של המבט, זו נקיטת עמדה אידיאולוגית, הבחירה המובהקת שלו לאורך הספר היא

להיצמד קודם כל לצפוי. תחת "הרחוב" הוא כותב: "לרשום מה שרואים. את המתרחש הראוי לציון. האם אנחנו יודעים לראות את הראוי לציון? האם משהו מדהים אותנו?" ומשיב - "דבר אינו מדהים אותנו.אנחנו לא יודעים לראות. יש לגשת לעניין לאט יותר, בטמטום כמעט. להכריח את עצמנו לכתוב דברים שאין בהם עניין, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר, את התפל ביותר."}}}}}

לי מתחשק להתעכב דווקא על מרחבים מורכבים יותר. מה בנוגע למרחבים המחקים מרחבים אחרים? 

אני מעלה בדעתי שתי אפשרויות - או שהחיקוי גלוי לעין, או שהחיקוי מנסה לטשטש את היותו חיקוי, במעשה של הטעייה.

לא כל הטעייה נועדה למטרות זדון, אגב. יש הטעיות שנועדו 'לטובת'. תיכף.

המרחב המחופש,דהיינו, החיקוי גלוי לעין: מרחב א' מתחפש למרחב ב'. דוגמאות אפשריות למרחבים כאלו - 

*תפאורה של סרט המתארת חדר/בית/מיקטע רחוב. התפאורה כולה בנויה בתוך אולפן צילום. זה בית שלא נועד למגורים, אלא למשחקי מגורים. האם בתוך המקרר שהוא חלק מהתפאורה יש אוכל אמיתי, או שגם האוכל הוא תפאורה?

*קניון מתחפש לרחוב, אך מעקר מתוכו רכיבים  כמו כבישים, תחנות אוטובוס, כניסות לבתים, פחי אשפה וכו'.

התוצאה - הקניון הוא רחוב סטרילי שאינו ממש רחוב.

*גם בספרות יש דוגמאות למרחבים מחופשים. למשל, בית הממתקים של עמי ותמי, בית שלם מתחפש

למזווה. לא, לא בית שלם,  רק האלמנטים הגלויים שלו, החיצוניים. האם גם בבית "רגיל" ישנם אלמנטים אפלים, מוסתרים, כמו הכלוב לתוכו דחקה המכשפה את עמי? 

לא מפתיע שבבית מחופש גם התנור מתחפש - התנור חדל להיות  מכשיר שממלא פונקציה פשוטה של אפייה, והופך לתא הוצאה להורג של כוחות האופל.

*גם חדר בבית מלון הוא מרחב מחופש. זהו מרחב ציבורי, בהיותו זמין לכל, המתחפש למרחב פרטי.

לצורך זה גם המילה המפורשת "בית" מגוייסת:

 זה לא מלון, זה "בית מלון".

לכאורה החדר מצוייד בכל האלמנטים הטכניים הנדרשים על מנת להכשיר אותו כחדר מגורים. התביעה של האורח היא לקבל חדר פרקטי ובו זמנית מפנק. בדרך כלל העיצוב של חדרי מלון הינו נייטרלי במכוון, אך הדייר לא שוכח לרגע שהחלל סביבו זמני ולא אישי. הכרתי פעם מישהו שהפעולה הראשונה בה נקט בהגיעו לחדר בבית מלון הייתה להניח צילומים של ילדיו על השידה הקטנה לצד המיטה, ולפזר עוד כמה צילומים על השידה הגדולה. 

הוא נסע בעולם עם "ערכת ביתיות" מוכנה.

ז'ורז' פרק  מתייחס בספרו לחדרי מלון מנקודת מבט הפוכה - הוא מנסה להזכר בכל בתי המלון בהם שהה

אי פעם. פרק שואף לאתר את הייחודי בתוך הבלתי-אישי -  את זכרונות החופשות שלו.

אולי החיפוש הזה קשור לרקע האישי של פרק, שגדל כיתום מלחמה ומעולם לא נהנה מ"בית" במובן המקובל.

מהמרחב המחופש אל המרחב המוכחש -

המרחב המוכחש נראה כמו הדבר האמיתי. גם כאן מדובר בחיקוי, אלא שהמרחב המוכחש מעוצב

באופן שנועד להטעות ולרמות את העין המתבוננת, במכוון.

למשל, חלקים בגטו טרייזנשטט, או השלט בכניסה לאושוויץ, וכמובן -המקלחות.

או, להבדיל אלף אלפי הבדלות ממקומות אלה - המקום בו 'ביקרתי' היום -

אזור הפנאי במחלקה לאישפוז יום אונקולוגי, בתל השומר (ליוויתי מישהו. לא חשוב. אצלי הכל בסדר גמור):

העיצוב מזכיר, במכוון, לובי מפואר במיוחד של בית מלון (חיקוי של חיקוי. יש לי חיבה מיוחדת לחיקויים של חיקויים):

תקרות גבוהות מאד, מוגזמות, ומשטחי שיש איצטדיוניים בהיקפם. הקירות מעוטרים בציורי שמן עצומים,

בצבעים נייטרליים מאד, לרוב ציורים מופשטים.

במרכז האולם הענק - מעין כיכר, הכוללת מזרקות מלבניות ארוכות ושלושה עצי פלסטיק ירוקים.

שטח ה"כיכר" מובדל מהשיש המקיף אותו באמצעות מישטח פרקט ואולי גם מדרגה קטנה, אינני זוכרת בדיוק.

על יד אחד הקירות - מוצב פסנתר שחור, בוהק.

כורסאות עור נוחות ומזמינות מסודרות סביב שולחנות קפה קטנים, בפינות ישיבה אינטימיות.

על יד המזנון הקטן מסודרים כסאות בסידור שמזכיר בתי קפה.

מה"כיכר" המרכזית נפתחות מס' דלתות, המזכירות פתחים של חנויות בכיכר 'רגילה' .

בחזית כל אחת מאלו - שמשת זכוכית, המזכירה חלון ראווה. בחדר היצירה למשל, חלון הראווה מציע

תצוגה של יצירות אמנות צבעוניות, המחקה חלון ראווה של חנות מזכרות. בנוסף, ניתן למצוא ב'שורת החנויות' גם 'חנות' של מעצב שיער, ועוד 'חנות' ובה עמדות אינטרנט, ודלת אחת נפתחת אל אולם הקרנת סרטים קטן ואינטימי, המרוהט כמו בית קולנוע. לאורך אחד הקירות מוצבים מדפים עמוסי ספרים, במבחר שפות.

מה בעצם 'מסגיר' את המקום? היכן נחשף מעשה ההטעייה?

המזנון. המזנון מציע מבחר עלוב למדי של כריכים ומשקאות קרים וחמים, בניגוד בולט לפאר הרב סביבו.

חולים אונקולוגיים נוטים לסבול מחוסר תיאבון, וגם המלווים שלהם לא בדיוק מפגינים בררנות קולינרית. לא נעים. האוכל במקום, להבדיל מהתפאורה המשויישת- הוא הדבר עצמו, פונקציונלי מאד. אוכל שלא נועד להסב הנאה מיוחדת.

הסתכלתי על הפסנתר השחור וחשבתי, וואלה, תפור על רקוויאמים.

הסתכלתי על עצי הפלסטיק הירוקים שבכיכר המזרקות, וחשבתי על העמידות המוגזמת של חומרים פלסטיים, לעומת הריקמה האנושית.

לארכיון הבלוג >>>