משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

זה מקום מסתור מצויין מאחורי הפסל. חדווה משתופפת על עקביה, היא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן ככה. כמה זמן שצריך. חדווה אישה גמישה, לא מפונקת, ומכאן הכל נראה קרוב וברור. הכדור אצל הילד השמנמן. שיער מלאכים בלונדיני משתפל על כתפיים לבנבנות, מנומשות, וחדווה תיכף שמה לב שאין לו מושג בכדורגל.

"איציק, תמסור ת'כדור! איציק יא שמן, תמסור ת'כדור!"  אחד מהם צועק בקול שלא מצליח להכריע בין תחינה לבין איום. חדווה מזהה אותו. זה הקטנצ'יק הזה שעבד בחופשה אצל הירקן.

"איציק!"

איציק מכדרר בקושי, רץ בקושי. הגופייה קטנה מכפי מידתו ונצמדת בחוסר חן אל בית החזה, שמתנפח להתפקע ומתרוקן באיוושה שורקנית, מעוּנה. חדווה נדרכת. המבט המָסוֹרי שלה חותך את הרחבה, מתיז שבבים מכר הדשא העלוב, מעלה ניצוצות מערימות האשפה שמכתרות את המגרש - ונעצר. הנה הוא, רועי שלה, נסיך חולמני בוהה על קו האמצע. אוחחח, איזה מיפגן מושלם של פרופורציות גפיים! נדיר להתקל בפרופורציות כל כך טובות בגיל ארבע עשרה. ואיזה עור נהדר! חלק ועינברי, ובלי אף פצעון, תודה לאל. השמנמן עם הכדור נעצר, מהסס. הכדור עדיין אצלו. ריח הכשלון העתידי כבר תלוי באוויר, ממתין כמו פסק דין טרי בידיו של מזכיר בית המשפט. לרגע קצר, חדווה חסה עליו. פיו, המעוגל עדיין, טרם עבר את המרת האיברים המתבקשת, ונותר מעט פתוח, יונק את האוויר בתמהון תינוקי. אחד משחקני הקבוצה היריבה סוגר עליו. עיניו של השמנמן מתחננות, שיכורות מחוסר חמצן. חדווה יודעת שהוא עומד להיפטר מהכדור ויהי מה. הטיפוסים הענוגים האלה, היא מכירה אותם, אלה נשברים מהר.

"איציק! איציק יא מניאקקק"

היא צדקה. בעיטה חלשה לשער, פס נטול שאר רוח, ישר לידיים של השוער. "דרדלה", צוחקים הנערים. חדווה מתכווצת, אחר כך מתקשה. הדים קלושים של זיעת נערים מגיעים לנחיריה. רועי והממושקף השני מדלגים עד אליו, טופחים לו על השכם. ניכר שטפיחות מהסוג הזה לא באו ממקום של שכנוע עצמי עמוק, זו רק סידרת מחוות רופסת, של מי שרגילים להפסיד. חדווה מבקשת להרים את קולה, להדוף אותם את כולם אל רחבת היריב בתנועות ידיים גדולות, לערבל את האוויר, להקים רוח פרצים לוחמנית, שתיסחף אותם קדימה, קדימה. מתאפקת. אסור. רועי אסר עליה במפורש לבוא למגרש, והיא מצייתת, אין ברירה. כלב שוטה ללא אדון קרב אליה, מרחרח, מביט בה בעיניים מדובללות, במבט שאין בו סקרנות, ומסתלק. איפה האמהות האחרות, והאבות, היא רוצה לדעת. רק היא מוצאת זמן פנוי, ומגיעה לוודא? להורים האחרים אין צורך לוודא? רק היא. שחקני היריב שועטים עם הכדור. הם יודעים מה הם עושים. רועי לא זז, מביט בהם בשיוויון נפש.

 לילד הזה התפללתי?

 נו, כן, בהחלט.

 יד ימין שלה רועדת רק מעט. זה מצב זמני, הבן שלה שם, אחד מאותה חבורת נשים צולעות מוכות וסת. היא תציל אותו. חדווה נזכרת שמזמן לא קראה לו לפני השינה את הפרק האהוב עליה מתוך ´תולדות האנושות´:

אזרחי ספרטה היו קודם לכל חיילים. הם אומנו לציית ללא עוררין למפקדיהם, וחישלו את גופם כדי שיעמוד בקשיי המלחמה. תינוק שנולד בספרטה הובא אל הרשויות, כדי שיחליטו אם להשאירו בחיים או להמיתו. התינוקות החלשים הושלכו מראש צוק. בגיל שבע שנים נלקחו הילדים מחסות הוריהם וקיבלו את חסות המדינה. אימון הטירונות נמשך עד הגיעם לגיל עשרים. במקביל לאימוניהם, זכו הצעירים בהשכלה מסויימת, אך עיקר הדגש ניתן לספורט ולאימוני לחימה. החניכים התחרו זה בזה ביכולתם לספוג מכות ממדריכיהם, שהוסיפו על הקשיים הקיימים בכך שלא סיפקו מזון די הצורך. ציפו מהחניכים לגנוב לעצמם מזון, אך אם נתפסו נענשו בענישה גופנית. מוכר סיפורו של החניך שצד שועל ולא הספיק להורגו לפני המסדר. הוא הסתיר את השועל תחת חולצתו, ועמד ללא תנועה בזמן שהמפקדים עברו בין השורות. נשיכות השועל גרמו בסופו של דבר, למותו.

כן, היא קצת הזניחה את רועי בזמן האחרון. בשבת יסעו שניהם ללטרון, שיטפס על טנקים במזג אוויר יפה. גם יצטלמו למזכרת. חדווה תכין סנדביצ´ים שהוא אוהב, עם גבינה צהובה ועגבניה. בלי זיתים. סימנה לעצמה לא לשכוח לקנות שוקו. צריך הרבה סידן כדי לבנות עצמות חזקות, וחדוה תיתן לו את כל הסידן שבעולם.

היא חוככת בדעתה אם להישאר במגרש עוד קצת או לחזור הביתה. שחקני הקבוצה היריבה שוב מתארגנים בהתקפה. הם גדולים וחזקים, אצל חלקם כבר נירמז שפם. כמו שצריך. רועי משתרך על יד הקווים, כמעט מעורר רחמים בחוסר התועלת שבו. אדם זר אילו עבר שם, אולי היה אומר,

 הילד, מה עם הילד,

 אלא שהרחמים של חדווה, למרבה הצער, עשויים חומרים עמידים יותר. פייטרית שכמותה. אמזונה. תמיד הייתה, תמיד תהיה. השחקן המחומצן מרים לקרן, שחקן אחר נוגח במדוייק.

 גול!

האם היא מדמיינת שהבן שלה מנמיך עיניים? הורג אותה שלא איכפת לו להפסיד. אוחח איך שהיא מתאפקת עכשיו. כמה כוח נחוץ כדי לקיים את האיפוק הזה כהילכתו. כמה סיבולת, עוצמה, כמה נחישות. אין ברירה. אין ברירה מאחר והבן שלה, הבן היחיד שלה, נתקע שלא באשמתה בצד של הפגומים: השמן, הממושקף, והוא, הסהרורי. היא לא תחשוף את האכזבה, גם לא מאחורי פסל. להיפך, כל עוד יש מה לעשות בעניין, חדווה לא תרפה. הנה הידיים שלה נחות בשלווה יחסית זו על גבי זו, ולא מועכות שום דבר, וכבר היא מתקנת את זוויות הפה. היא תסביר לו בבית, לאט לאט, בסבלנות : בכדורגל, מותק, גם בכדורסל אגב, צריך לזוז, לזוז בלי הפסקה. היא כבר תשדרג אותו. מי אם לא היא. ירוצו  בשכונה לפנות ערב, עד לצרכנייה ובחזרה, אם יבקש תביא לו גם כלב. ילדים וכלבים אוהבים לרוץ. אחר כך יצפו ביחד בליגת האלופות.

 היא כבר תעשה ממנו גבר.

המשחק מתחיל לשעמם אותה, יהיו משחקים אחרים. חדווה נפרדת מהמגרש בעוד מבט אחד, אחרון. הילדים צועקים "אאוט, היה אאוט", ההמולה מלווה אותה עוד כיברת דרך, כמו משמר נשיאותי. חדווה חוצה את הכביש, את המדרכה, הרחוב מתמלא נשים צעירות, שהודפות עגלות תינוקות בקוים ישרים,

 ולמה עיניהן פוזלות אל העגלות האחרות?

חדווה חוצה את השביל המרוצף בכניסה. היא מוכנה לעשות הכל למען הילד שלה. כך היא חוזרת ואומרת, ומאמינים לה. רועי בן יחיד. אם צריך, תכניס יד לתוך אש בוערת, רק למענו. אלא שלעת עתה איש לא תבע ממנה לעשות זאת, והיא מסתפקת בלהכין לו שניצל ופירה וסלט ירקות חתוך קטן, בהמון אהבה, לארוחת צהריים מזינה. שיגדל הילד. ועד שרועי יגדל, פוטנציאל האומללות הגבוה של אמא שלו מתממש בכל פעם על גבר אחר. חדווה נשבעת שלא עוד. הספיק לה. הגיע הזמן להעלים את ערימת התקוות המכובסת שלה. די לתלות עיניים עגולות במצעד האינסופי: כך וכך שעירים, כך וכך קרחים, שמנים, רזים. אלה עם סנטרים בולטים, ולאחרים צדעיים נסוגים, מבטא זר, ח' גרונית, ריש רכה, וכולם מדברים ומדברים בלי הפסקה. והיא? מהנהנת, מומחית להנהונים עשו ממנה. לרגע, רק לרגע, הצליחה לחשוב עליהם ממקום נקי, נטול עלבון. כמעט חמים אפילו, מקום של זכרון טהור.  צחקקה כשנזכרה איך בעוד הם דיברו ודיברו, עיניהם לא חדלו לאמוד את מוצקות איבריה, שיקללו את עומק קמטיה. קבעו את ערכה הנקוב.

מה לה ולימי השוק האלה.  לא עוד.

פעם, חלמה על משפחה גדולה. כמו שורת הברווזונים צהובת פלומה, המדדה על הקיר בחדר של רועי. היא לא רצתה בנות, רק בנים זכרים. דמיינה שיחות כדורסל וכדורגל, איך יתפרצו אל תוך המטבח שלה, יפשטו על המקרר מוכי תיאבון סוסי, והיא, קטנה כזאת, בין הגזעים השגיבים הללו. פרי בטן. סיירות מובחרות. הנדסת חשמל או מחשבים. חולצות לבנות מגוהצות.

מאבא  של רועי לא ציפתה ליותר מדי.

פרופורציות מושלמות, זה הספיק.

לקח זמן עד שהתרגלה לבכי התובעני, הבלתי פוסק, לפיפי הקשתי שהפתיע אותה כשהחליפה לו חיתול. בשבועות הראשונים לא ידעה מה לעשות איתו. ישבה בחושך על כורסת ההנקה, תינוק זר מוטל בחיקה. שרה לו שיברי שירים שזכרה. ליטפה את עורפו. הנה גבר אחד שלא יעזוב אותה, הנה גבר אחד שיישאר לתמיד. הייתה מביטה בפרצוף המקומט, מדמיינת זיפים. יקח אותה למסעדות, ימשוך למענה כסא. היא תדאג שיידע דברים. אם היא לא תלמד אותו אף אחת לא תלמד אותו.

"מה יש לאכול?"

הדלת נפתחה, וקודם הציץ הראש. אפילו לא הזיע.

"בוא, שב. איך היה?" שאלה, מכוונת את קולה לדרגה נמוכה של התעניינות מנומסת, מטפסת רק גוון אחד מעל אדישות פשוטה.

"בסדר. הפסדנו שתיים אפס."

הוא בלע את הארוחה כמעט בלי ללעוס. משום מה נגע מראה פיו העמוס לליבה של חדווה. האופן בו השעין את ראשו על כף היד, הכיפוף המתגונן של הצוואר. ענוג, ענוג מדי. העצמות שלו היו עדינות כל כך. אולי הייתה צריכה לקחת אותו לשיעורי פסנתר, במקום להתעקש על מכון הג'ודו. איך תמיד היה מהדק אצבעות לשלה כשהתקרבו לשם, והיא, בקול מעודד, ויציב, הייתה שולחת אותו אל המזרנים. גם את הפרק על הגלדיאטורים מזמן לא הקריאה לו לפני השינה. חדווה לא מסוגלת להביט עליו עכשיו. מעולם לא ניסה להחזיר מכות, רק כיסה את פניו והתקפל לשניים על המזרן, בתנוחה עוברית, והיא, אמא שלו, עומדת בצד וחושקת שיניים בבטן מתהפכת, בשבילו. בשבילה.

הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו.

"אמא, זה רק משחק, שכונה. מה זה משנה שהפסדנו"

לא, הוא באמת לא מבין. הוא נועץ בה את העיניים האלה שלו, כל הרכות הנוטפת הזאת. מבוי סתום. היא לא רצתה לחשוב מה יקרה לנערות האומללות שיתקלו יום אחד במבט הזה. זונה של עיניים, הבן שלה, חשבה והתחרטה. אסור לה לחשוב מחשבות כאלה. אסור לה לחשוב על הנערים הארוכים עם התנועות העצלות, והשפתיים המפונקות, והבגדים הלבנים, המתנפנפים ברוח, חושפים קוי מיתאר דקים. הוא לא כזה. שכחה מה רצתה להגיד.

ומה אם תגיע למגרש, ותבקש לשחק איתם?

מישהו יעז לסרב לה?

*

מרחוק, היא סופרת מספר איזוגי של נערים. יופי, מסתמן שזה יהיה קל משחשבה. צעדיה קלים היום, למרות ארבעים ושש שנותיה. תחת זרועה היא אוחזת בפתיון – כדור פיפ"א חוקי, חדש לגמרי, מהניילונים. זה חוק מגרשים ישן – בעל הכדור קובע את ההרכב. ריח העור משכר את נחיריה כמו הטוב שבבשמים. בבת אחת ההמולה על המגרש שוכחת, והם מסתובבים אליה, כולם. היא קוראת את חרדת הציפייה על פניהם, וביטנה מתכווצת בעונג. זו תחושה כמעט מינית, בכל אופן התחושה הכי קרובה לתחושה מינית שחוותה מזה הרבה זמן.

"תראו מה יש לי..." היא מנופפת בכדור, בחיוך של אשמאי זקן שמציע חופן סוכריות אדומות לילדות בנות חמש.

הם מסתכלים עליה, ועל הכדור, ואחר כך רק עליה, בעיניים מצומצמות, חשדניות, כמו שמביטים בקוסם בתחילת המופע, לפני שנסחפים בהתלהבות של מחיאות הכפיים. גם רועי מביט בה, תמה כמו כולם. אין לו מושג מה היא מתכננת. היא קולטת את העצבנות שלו על פי האופן בו הוא מוצץ את שפתו התחתונה. לא בקלות נגמל מהמוצץ, רק בחופש הגדול שלפני כיתה א' שכנעה אותו להשליך את המוצץ לאסלה ולהוריד את המים. הוא עשה זאת, ואחר כך עלה לו החום ורועי הפסיד את היום הראשון ללימודים. מסוק מרעיד את השמיים בעיתוי מושלם, היא נותנת להם לנשום עוד קצת את ריחו של הכדור, מושכת אותו לאט לאט מתוך האריזה כמו המיומנת שבחשפניות.

היא אומרת בקול ברור: "הכדור שלכם, אבל גם אני במשחק. ואני גם קובעת את הקבוצות".

זה מצחיק אותם. חלקם מושכים כתפיים, מציצים נבוכים לעברו של רועי. קו לבן דק מצטייר במקום בו שיניו נושכות את שפתו התחתונה. הוא לא אומר דבר.

*

היא נותנת את כל מה שיש לה לתת, עד לטיפה האחרונה. היכולת של חדווה על כר הדשא מפתיעה את כולם, חוץ מאשר את חדווה. היא רצה, נלחמת על כל כדור, צועקת עליהם שיזיזו כבר ת'תחת, היא רוצה לראות דם. הנערים, מבועתים ומוקסמים, ממלאים אחר ההוראות במדוייק, ולמרבה הפלא מצליחים לסכן את שער היריב פעם אחר פעם, בהתקפות מתפרצות מהאגפים. חדווה מארגנת את המערך ההתקפי, מסדרת את המגנים, רומזת בעיניים מי פנוי ולמי למסור. רועי מנצל סוף סוף את רגלי האיילה שלו, עובר שחקן אחרי שחקן, ויורה קשתיות מהירות, מכוון אל בין החיבורים. לולא תפס השוער של הקבוצה היריבה יום משוגע, כבר היו מובילים שלוש אפס.  בדקה העשרים ושלוש חדווה מגביהה את הכדור אל איציק, שבאורח פלא ממש מצליח לנגוח כדור מדוייק אל רועי שנמצא בעמדה מצויינת, ורועי מתעופף ובועט בכדור, שנעצר ברשת. הללויה.

חדווה רצה לחבק את רועי, שאר השחקנים ההמומים קופצים על שניהם וקוברים אותם תחת ערימה נלהבת. מעולם לא הריחו מקרוב כל כך אישה, ריח של אישה, ריח גוף של אישה, והריח מעביר אותם על דעתם. העור שלה חלק ומזיע, השדיים של חדווה כבדים, נמחצים תחת יד ועוד יד, ידיים נרגשות נשלחות לגשש, עכשיו הכל מותר, התלולית האנושית מסרבת להתפרק. רועי מצליח לזחול החוצה ולהיחלץ ראשון, ועכשיו הוא עומד ומביט בהם, נדחקים אל עבר הקימורים האלה שהוא מכיר, כבר, תיכף הם יקומו, לא יתכן שיעשו את זה לה, בכל זאת, אמא שלו,

איציק בעיניים עצומות מלטף את ישבנה, יד אחרת, נועזת יותר, חודרת אל תחתוניה ומועכת את הבשר, אפילו הממושקף ההוא, שמנחם את הבולבול  שלו כמה פעמים בכל לילה, ואחר כך מכפר על כך באמצעות מעשים טובים שנזקפים לזכותו, עוזר לזקנות לסחוב סלים באותן ידיים ממש, מי יכול לתאר לעצמו, הרי הידיים לא מסגירות אותו, אפילו הוא, החמדנות אטמה את עיניו, רועי מביט בידיים הדקות האלה, ממששות על עיוור, והוא רוצה להעיף משם את כולם, מאותה חלקת בשר מוכרת, שלו, היא שלו, על ורידיה הכחולים ושיער הגוף שלא טרחה למרוט, הוא צריך לרוץ להזעיק עזרה עכשיו, והוא מתחיל ללכת, צועד אחורנית, מאהיל בידו על עיניו. הוא לא מבין, לא מבין את הברית הסמויה עם החבר´ה שנשברה פתאום, היו להם כדורגל והתכתשויות עד זוב דם ושיגועי מורים וסרטים ובריכה וים, והוא חושב, אמא תסלח לי, אמהות תמיד סולחות. קשה לו להסתלק משם, הוא לא מכיר את המופע העכברי שלה, עם האף הרוטט והעיניים הממצמצות, פתאום היא דומה לסבתא שמגששת אחרי המשקפיים, איטית, נודף ממנה ריח מתוק של סכנה, השיער האדום שלה מתפלש בעפר, ממגנט לתוכו פיסות של לכלוך , עלים יבשים, פתיתי נייר.