משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

.על יחסי כותב-מגיב באתרי כתיבה יוצרת באינטרנט

(טקסט זה אמנם נכתב בתגובה ל"מחפשים את המטמון", ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיו, בפורום לכתיבה יוצרת "זה מה ש..."אך אני סבורה שהוא עומד בפני עצמו ומספק תשובה לתהיות שעלו כאן אתמול)

אם רולאן בארת הכריז על מות המחבר, אין ספק שהפורומים לכתיבה יוצרת ברשת גם מבצעים במחבר וידוא הריגה אינטנסיבי. לפיכך אני רוצה להכריז על תנועה נגדית, של שחרור המחבר.

אבל קודם אסביר את האלמנטים המשעבדים:

העניין המהותי בכתיבת רשת, בעיניי - מה שכיניתי הדיקטטורה של המגיבים. פעם, בתחילת הדרך, כשהיינו טירונים אידיאליסטים ונלהבים, כולנו קראנו בשמחה טקסטים ארוכים, כי העין שלנו תפקדה עדיין תחת  ההרגלים הישנים, של קריאת חומר מודפס. כיום, אין סיכוי שמגיב נייטרלי שפוי יסכים לקרוא טקסט מאד ארוך בהתנדבות. האלטרואיזם מת, הקו העליון של הסיבולת עומד כרגע על 2500 מילים, והוא מתקצר והולך. הכותב מתכוונן על פי יכולות המגיב, הרשת מעודדת עצלות. לפיכך הסיפורים מתקצרים והולכים גם הם, בהתאמה. הכל כבר נאמר בעקרון הברירה הטבעית, תורת האבולוציה.

בהדרגה, מחלחלת אלינו הידיעה, שהאינטרנט כמדיום לכתיבה הוא הרבה יותר מסתם מצע למילים שנכתבות, דהיינו לא רק דף, לא רק מקום פיזי. האינטרנט מרחיב ומצמצם את גבולות הטקסט הפרטי-

 

* הרחבה ראשונית - כל מה שנכלל בחלון היצירה שייך לטקסט, כולל הפניות החוצה באמצעות לינקים, הוספה של תמונות וכד´.

 

* הרחבה שניונית - ליצירה מודבק שרשור, כל התייחסות שמתבצעת במהלך השרשור שייכת אף היא לטקסט. למרות שהטקסט קיים כאובייקט עצמאי גם במנותק מהתגובות אליו, המכלול טקסט+תגובות הוא המכלול השלם באינטרנט, הטקסט היצירתי עצמו הוא רק חלק משלם. כלומר יחידת היסוד להתייחסות השתנתה. זה גם מסביר את עניין השידורים החוזרים הפופולריים באתרים מסויימים - כל שידור נוסף של יצירה מחולל אינטרקציה חדישה. היצירה אולי ממוחזרת, התגובות לרוב לא ממוחזרות.

 

*אינטרקציה ישירה עם הקורא מרחיבה גם היא את גבולות הטקסט. דוגמא לאינטרקציה חיובית היא  החידה ששילבתי בגוף הטקסט, (אצבע חשיש לעומת סולית חשיש, האצבע המורה היא האצבע השניה, השלישית היא האמה, כלומר שפחה. אצבע מקרבת - בתנועת בוא, ואצבע מרחיקה - אצבע משולשת. הפתק נמצא, אם כן, בין האצבע השניה לשלישית ביד של סוזי) כל הכבוד למיקי שפתרה נכון .

* גם הפניה הישירה, האלגנטית להפליא, שהופנתה ממני אל הקוראים: "תשלמו!" ,שחלק מהמגיבים, אויה, אימצו כפשוטה, היא דוגמה להרחבת גבולות הטקסט האינטרנטי עד לגבול הארנק. האינטרנט מעניק אפשרות לפנות פניה ישירה לקוראים. מי שהמציא ראשון את המימשק שמאפשר תגובה הוא גאון - אך דרך הפתח שנפרץ עלולה להתגנב מדי פעם גם מניפולציה. כתוצאה מכך, (לדעתי) היוצר האינטרנטי פחות תמים בהשוואה ליוצר המודפס. וגם הקורא.

 

עד כאן ההרחבות. כאמור, האינטרנט לא רק מרחיב את גבולות הטקסט הפרטי, אלא גם מצמצם את הטקסט, ואציין מס´ תופעות מצמצמות -

* הלגיטימיות הניתנת לנוכחות מגיבים בתוך שרשור גורמת להם להרגיש קצת בעלי-בתים. כיוצר, אתה אמור להגיד תודה לכל מגיב שמואיל בטובו להתייחס אליך מלכתחילה. כל קורא מרשה לעצמו להעיר, לתקן, לשנות, לערוך. מה עוד שכולנו בו זמנית גם יוצרים וגם מגיבים.  מה יעשה היוצר ללא מגיב? בדיוק מה שיעשה מגיב ללא יוצר. אלא שהתגובות האלה אינן בדיוק טהורות. הן נגועות באינטרסים, מבוססות הסטוריה, מונעות על ידי שיקולי רווח והפסד עתידיים. במילים אחרות, התגובות מאד אנושיות. תגובה לא טהורה בהכרח מצמצמת את הטקסט באמצעות עיוות ההתייחסות לטקסט.

 

*צמצום נוסף של גבולות הטקסט האינטרנטי נעשה באמצעות שימוש תדיר במונולוגים. המונולוג יושב טבעי על האינטרנט, בכלל, ה"אני" תופס המון נפח כאן, זה מדיום נרקיסיסטי, אדם מול מחשב, אדם ועולמו, ולא מפתיע שהמנולוג תפס תאוצה על חשבון צורות סיפור אחרות. העין רגילה  לגוף ראשון, גולשת לשם באופן טבעי. רובה המכריע של שירת הרשת היא שירת ה-אני. התגובות מזמן נגועות בתסמונת ה-אני. השם המפורש, "אני", הוא חלק בלתי מבוטל מהעוצמה של המדיום. מחווית ה-בתוך שהיא מאפשרת למי שרק מעוניין.

 

* צמצומים נוספים - בשל הנסיגה המתמדת ברמת הסבלנות  ובמידת הריכוז של הקוראים, הכתיבה לעיתים קרובות מתבססת על תכנים סנסציוניים או גימיקים אחרים (או להבדיל, על רדי מיידז ארכיטיפיים). באמצעותם הסנסציה/הגימיק מקווה המחבר לשבות את תשומת ליבו של הקורא. הפתיל קצר והמלאכה מרובה, הרשת בתגובה, מגבירה ווליומים. ולכן - יותר פורנו, יותר פריק-שואו למיניו, יותר קיטש סנטימנטלי, יותר ויותר ויותר מכל דבר. עניין של השרדות. זו גם הסיבה שקל לנסות בזירה הזו מבנים סיפוריים חדשניים - זה בן דוד של מחלקת הגימיקים, אבל לחיוב. בפתיחה של ´מחפשים את המטמון´ ניסיתי ליצור מבנה שבור בהשראה קוביסטית.

החדשנות של המדיום סוחפת את המשתמשים לכיוון של נאורות. אף אחד כבר לא מתרגש אפילו מסטיה אקזוטית כמו נקרופיליה.

 

* הכתיבה ברשת עד כדי כך לא שמרנית ונהנית ממקדם סובלנות גבוה, שמתקבלים גם טקסטים חלקיים -  פתיחה בלבד, או פרגמנט מהאמצע, או חצי סיפור. אני חושבת שהסובלנות הזו, במאזן כולל, שכרה יוצא בהפסדנו. הרשת לא מתגמלת יוצרים המלטשים שוב ושוב יצירה מסויימת אחת. כבר ראינו, ועכשיו הלאה.

"את חייבת להתחשב במגבלות הרשת כשאת כותבת," ככה מעירים לי שוב ושוב. מהזתומרת מגבלות הרשת? הרשת היא גולם, הכוונה למגבלות המגיבים המפונקים. לא ולא. בדיוק מהמקום הזה אני קוראת לשחרור המחבר - מהמגיב שבתוכו.