משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

השעה הכי יפה ביום, שעת בין ערביים. התריס פתוח לרווחה, האוויר ספוג רוך ומפוייס, ועוטף גם אותי. אבא שוכב במיטה הגדולה ואני מעסה את כפות רגליו הצוננות, ומתכוננת, עוד מעט יפקיד בזכרוני למשמרת מעט מסיפורי ילדותו. אני דרוכה לכל צליל  אך הוא רק מכחכח ושותק, שותק ומכחכח.

שנינו עוקבים אחר הצבעים בחלון, השוקטים בהדרגה. הצללים מוסיפים מימד של עומק שחסר בשעות היום, כשהאור בא מלמעלה, בוטה וחריף. אני מסתכלת על אבא. עיניו כבר עצומות למחצה. תוי פניו – אינם חדים כבעבר – אפשר לנגן על פיהם מנגינה ארוכה, מושהית. פתאום אני תופשת שבשבועות האחרונים המבט שלי התרגל לדלג מעליו, כאילו כבר סימנתי עליו איקס אדום גדול. ניסיתי להזכר איך זה היה קודם, לפני שדיברתי עם הרופאים, ולא הצלחתי. הפסקתי לדבר איתו, התחלתי לדבר עליו - אני שואלת את רונית, בזהירות, בנוכחותו, "אז מה שלום אבא שלי היום," במין חגיגיות מטופשת. רונית עונה, קצרות וקרירות כדרכה, "מצויין טובי. עוד מעט נאכל ארוחת ערב במרפסת". היא לא מזמינה אותי להצטרף, ואני נפרדת לשלום מאבא בשתי נקישות-סרק על הלחיים.

*

קודם? הייתה המיטה. ארוכה ורחבה, ארץ פלאות. העמידו אותה במרכז חדר קטן מכפי מידתה והקיפו בקירות מסויידים לבן. אני זוכרת שולי מצעים לבנים נבלעים בקירות, לובן נוגע בלובן נוגע בלובן, ומיטה אחת, ובתוכה אישה אחת, אמי, מדיפה מתיקות חיה של חלב אם, ועורה עדין ולבן, כמעט שקוף, ואור מהוסס נובע מתוכה, מסתנן טיפין טיפין אל החדר, כמו אור הלבנה שרק נרמזים אודותיו מדי פעם, כשהוא מרצד פתע בעד שכבת עננים דלילה.

אל החדר הזה עלה אבי לרגל מספר רב של פעמים בכל יום, ניצב בפתחו והביט באמי. אני זוכרת את עיניו מתרככות לעומתנו, ושמחתו מנתרת גלויה לפניו כמו שמחת ילד קטן. שוב ושוב הפציר בה לאכול, אולי לשתות, להוט להגשים את כל צרכיה, האמיתיים והמדומיינים כאחד. "מרוב שאהב אותה", התקדרה פעם זקנה אחת, "כבר לא ידע מה לעשות איתה".

אמי ירדה מהמיטה לעיתים נדירות. ככל שעבר זמן הוסיפה לשתף פעולה בנדיבות עם המשחק הקטן של אבא, מתירה לו לכרכר סביבה ככל שיחפוץ (יחפוץ? הפוך והפוך בה, כמו חפץ). בשעות היום קראה ספרים, או הקשיבה למוזיקה בעיניים עצומות, ואני, תינוקת שקטה וצייתנית, עדיין נטולת טענות כלפי העולם, הנחתי  ראשי על לוח ליבה.

ברם, מיום ליום נעשתה המוזיקה נוגה יותר, והספרים הפכו דקים יותר, ובמקום להפנות פני-אור אל פתח החדר, נשאה עיניים ריקות אל החלון, שמיסגר עבורה פיסות אקראיות של דירות אחרות, דומות לשלנו.

מדי פעם נתקפה נחישות-מה, וביצעה נסיונות אמיצים להזדקף, וכפות רגליה אף נגעו פה ושם בריצפה, אך פעם אחר פעם הדפה אותה ידו של אבי באהבה ובעלבון בחזרה אל עבר מיטתה,  "את חלשה עדיין, אהובה. אולי שאכין לך כוס תה?" שאלותיו נותרו מתגלגלות באוויר, שכן פנה ויצא מהחדר עוד בטרם הספיקה להשיב. כוס התה שהכין נותרה מלאה להתקרר על השידה.

כך חלף זמן. אם לא מאס בה? באשתו החיוורת, השתקנית? לא יותר מכפי שאפשרי לכוכב לכת למאוס בשמש, עוגן קיומו, כשהוא לכוד במלכודת קיסמה המסנוור ומכנה את המרחק הקבוע ביניהם - מסלול. מן הידועות הוא, שכאשר כוכבים גוועים, אורם המרוחק עוד מוסיף לרצד זמן מה אחריהם. זכרון אורה, מסתבר, היה עדיין לופתני דיו.

יום אחד חזר אבי ובידו פחי צבע וסולם. "הגיע הזמן שהקטנה תעבור לחדר משלה", הכריז, "ועוד יותר הגיע הזמן שאפסיק לישון על הספה, לא?" קרץ לה, וכבר לבש בגדי עבודה, והציב את הסולם בסמוך לאחד הקירות. מתוך הפחים הפתוחים עלו ריחות תובעניים והשתלטו על ריחות הבית הרגילים. הקירות התכסו אפרסק פלומתי. כעבור ימים אחדים נלקחתי מהחדר הלבן אל חדרי החדש, אל מיטתי החדשה, והיה בלבדיות החדשה משהו מפעים כל כך, זר כל כך, עד שפרצתי בבכי מר.

באותם רגעים, בחשאי, ברגליים בלתי יציבות בעליל, טיפסה אמי בסולם שלב אחר שלב, עד לפסגתו. אבי, שהיה מרוכז בנסיונותיו להרדים אותי בזרועותיו, לא שם את ליבו למתרחש. כשהתעשת, כבר היה מאוחר מדי. אמי סרבה לרדת. "טוב לי כאן", אמרה. אבי החסיר מילים. נשאר הסולם לעמוד בסלון הקטן, בין הטלוויזיה לבין השולחן, רגליו מפושקות ועל צמרתו מכווצת אמי. שם ניקרה בארוחותיה, שם ישנה שינת ציפורים, ראשה נוגע בברכיה וידיה מגוננות מעל, ויום אחר יום סרבה לרדת.

אבי נכנע, והכשיר את התקרה למגורים. אולי חשש שאם לא ימלא את רצונותיה המפורשים, תסתלק מחייו לנצח. הוא מתח למענה גשרי חבלים עבים, פרש ערסלים וריפד בכריות לבנות. לעלות לשם ולהשתמש בערסלים בעצמו – לא העז, אולי ציפה להזמנה מפורשת שלא הגיעה. מתחת לתקרה הלבנה נמתחה עוד תקרה לבנה, תפוחה, עתירת קימורים וחמוקים, ורשרוש הבדים עוד חי בזכרוני, מלא הבעה. שעות רבות מחיי ביליתי בשכיבה על הגב, בבהיית ציפייה בתיקרה. אלה היו שנים בהן כל מעשה יומיומי וצפוי הותיר אחריו טביעת זכרון טריה.

אבי לא חדל לקוות. במקומות אחדים קשר למענה, למעננו, תקוות זנב חבל משתלשלת מטה. לעיתים החליקה עליה אמי, נזהרת ביורדה שרגליה לא יגעו בריצפה. שכבתי דרוכה לרעד הסמוי במיתרי התקרה המתוחים מעליי, מאותתים את דבר קירבתה. בהדרגה נעשו ביקוריה נדירים יותר, ואת פניה לא גילתה לי בשום פנים ואופן, ואני בקשתי, רציתי, לשנן מתוכם הבעה אחת שאזכור לעולמים. לפעמים לכדתי את צל-צילה, חומק בחבלים שמעליי - בשעת לילה, מעט לפני שנרדמתי, הייתה מתגלה בסיפורים שסיפרה, בשירים ששרה, ובנשיקות שהותירה על מצחי. שמעתי אותה, במרווח הצפוף שבין נים ללא נים, אך דברים שרציתי לומר לה נותרו כלואים בתוכי. חיות לילה קטנות לעת עתה, כלואות לעת עתה, כבר החלו לחדד בי שיניים וצפרניים. ככל שהתאמצתי לחרות בי את תווי פניה שנשכחו, החושך לא הירשה. בבוקר התעוררתי עם סימני נשיכה על אגרופים קמוצים.

אבא ספק ישב ספק שכב על מיטתה מול חלונה הישן, התאבל עליה בדרכו הממאנת, המתווכחת, ומילא מחברות עבות בכתב יד לא קריא. חבריו הפצירו בו לקחת לו אישה. "חנן, מילא אתה, אבל מה יהיה על הילדה? היא צריכה אמא." כשסיים את המחברת העשירית, זרק את כולן לפח האשפה והכניס אישה חדשה הביתה. האישה החדשה היתה קטנה והרכיבה משקפיים עם זגוגיות עבות, ששיוו לעיניה הבעה מרוחקת, לא אישית. קראו לה רונית, והיא הייתה חסידה גדולה של נעלי נוחות. רונית טיפלה בי ביעילות, היתה אחות במקצועה. אחות מוסמכת, כפי שנהגה להציג את עצמה. אמי הפסיקה לפקוד את תקרות החדרים האחרים, ודבקה בתקרתי. אבי מעולם לא בהה ברונית כפי שבהה באמי. לפעמים העיר לה שהקציצות מלוחות מדי, או ביקש, באותו קול מונוטוני, שתתפור עבורו כפתור שנשר מחולצתו. גם היא לא בהתה בו. בערבים צפו יחד בטלויזיה, בתכניות אקטואליה, והניחו לי לנפשי. אני חושדת ברונית שגזזה את החבלים התלויים טיפין טיפין, אך מעולם לא עלה בידי להוכיח זאת. פעם בשנה, ביום הולדתי, אפתה עבורי עוגת שוקולד מקושטת וקנתה לי צבעים וסנדלים ושימלה חדשה.  מדי לילה, לחצה שפתיים קפואות ללחיי הימנית  וחדלה מכך כשגדלתי להיות גבוהה ממנה.

 כשמלאו לי ארבע עשרה שנים, גררתי כסא אל זנב אחד החבלים, ונתליתי עליו כגור קופים. התנדנדתי מצד לצד, כוחותיי כלים, האוויר אוזל מריאותיי במהירות. היא הגיעה מלמעלה, ידיה ורגליה מתרוצצות על שדרות החבלים, בשמלותיה המתנפנפות, בפניה המכוסים. "זה לא שייך לך, רדי עכשיו. קדימה, רדי." קולה היה רך ללא נשוא כשהתירה אותי.  ויתרתי, ונשמרתי לנפשי מלטפס, מלפלוש אל בין שיפעת חבליה. הייתי ילדה גדולה ובשרנית, וחששתי שאם אטפס שוב, תנשור על כולנו התקרה. לא סיפרתי לאבא אודות מקרה החבל, שלא יבהל. לרונית כמעט וסיפרתי, ולבסוף החלטתי שאין טעם. לא רציתי שאבא יחשוד שקשרנו קשר נשי של הסתרה נגדו. את השפשוף המסגיר שעל צווארי הכחול-סגול - הסתרתי באמצעות צווארונים וצעיפים. 

אבא הקפיד אתי על הכנה סדירה של שיעורי בית, שיחק במשחקי קופסה. איזו מין ילדה הייתי? עד שייקבע אחרת - ילדה מתרפקת, כמדומני. כמהה.  שנות התיכון עברו בעודי דרוכה תמידית אל צליל קולה, אל חריקת החבלים מעליי, שכמעט לא נשמעה עוד. גם כשהתנשקתי צרפתיות לוהטות וחככתי לשונות והתרתי כפתורים,  אוזן אחת תמיד נותרה כרויה אליה. במיתחם חדרי עשיתי מעשים אסורים, איומים לפי כל קנה מידה, אך גם אז לא התגלתה לפניי. אחר כך עזבתי את הבית, לשורה של בתים ארעיים. עסקתי באמנות, בשולי הסצינה. עזרתי לאמנית לסבית אקטיביסטית להכין תערוכה שנקראה, "הבית של הודיני." היא הסבירה לי שהודיני היה קוסם גדול, איש אשליות, שידע להשתחרר ממצבים מסוכנים, למשל, בהיותו כפות ונעול בתוך ארונות שהוכנסו למיכלי מים. בנינו ארונות עם דלתות שקופות, בתוכן הנחנו בובות עקודות בעירום, עם זיקפה שצבענו בורוד. את המיכלים שיקענו בתוך אמבטיות שמצאנו במגרשי גרוטאות, ומלאנו בנוזל - תערובת של מים, יין, שוקו ודם. רונית התקשרה אליי וביקשה שאגיע במהירות לבית החולים, כנראה שזה הסוף.

*

החבלים עדיין צמודים לתקרה, אך כבר אינם מתוחים כמו פעם. חיבורי המתכת מחלידים. פה ושם העש זולל את הבדים המאפירים. אחרי ההלוויה חזרתי עם רונית הביתה, למרות שבתעודת הזהות שלי רשומה כתובת אחרת לגמרי. בית הוא המקום בו נשמרות עבורך עד קץ הימים מחברות בכתב יד עגלגל, לא בטוח, עם שערים מפוארים מעוטרים בטושים: מחברת חשבון, מחברת מולדת, וציור נשכח שלבית רעפים אדום, וברוש עקום צמרת. ישבתי בחדרי הקטן, וניסיתי את כוחי בבכי של יתמות. ידעתי שאין אף אחד שם למעלה, ובכל זאת לחשתי, "הוא מת."

"אני יודעת," הדהדה התשובה החרישית.

משהו זע, החבלים התנדנדו.

עזרתי לה לרדת, לאט לאט, וקילפתי אותה בזהירות מהחבל, כמו הכבאי שמצוייר על אריזת המשחק "סולמות וחבלים", כשהוא מחלץ ניצול רועד מתוך דירה בוערת. אמי התגלתה לפניי כאשה זקנה. סבך שיבתה ארוך, חלוק דקיק מגן על עצמותיה הפריכות. פחדתי שתתפורר לי בין הידיים. מיהרתי להושיב אותה על כסא התלמיד. היא צייתה, ישבה קצת כפופה, רגליה אסופות בנימוס וידיה בתוך הכיסים. לשווא ניסיתי לחלץ מתוך הקמטים את תמונת האישה שהכרתי מהאלבומים – אשה צחקנית נוטפת מים, בבגד ים מפוספס וכובע רחצה משונה מגומי.

המתנו לבאות.

דמיינתי את הפגישה הזו אלפי פעמים. חשבתי שיום אחד אנער את החבלים בחוזקה, עד שתנשור לתוך ידיי. רציתי שתגיד לי, את יפה. את כל כך נהדרת. שתאמר, התגעגעתי. שתשקר. אם היא לא מסוגלת להסביר, לפחות שתלטף במילים. רציתי שתזיל דמעות על אבא, אחרי כל מה שעשה למענה. היא בחרה לשתוק מתוך הרגל. שאלתי אותה מה היא רוצה והיא אמרה: "פיצה. עם זיתים. שנים שאני חולמת על פיצה עם זיתים." החושך כבר ירד על הרחוב כשהרכבנו על הראש את הקסדה של האופנוע.

אני אוהבת לנסוע מהר. הפה מתייבש, הרוח נשברת ישר בפנים, אי אפשר לברוח מזה. הגברתי מהירות, המרחקים בין הברושים הצטמצמו במידה מסוכנת. הרגשתי את האצבעות העקומות שלה מתעקלות לתוך זרועי. הגברתי עוד, רציתי שתיתלש, רציתי שתעוף, רציתי שתיפול לתוך החושך הגדול, שתסתלק. היא הדקה את עצמה עוד יותר אליי, אך גם בזמן שחלקנו מושב אופנוע, המיועד בדיוק לשני אנשים, לא הצלחנו להתקרב באמת. בין שני אנשים מתקיימת רק אשליית ההתקרבות, ולפעמים זו אשלייה מקסימה, ומוטב להסתפק בזה וחסל. היא ניסתה לומר לי משהו, אך קולה התאחד עם הרוח, לשריקה נטולת משמעות. נזכרתי באבא, משרבט במחברותיו. "רגש הוא כאוס," כתב. משכתי את המחברות מתוך פח הזבל, "בני אדם רוצים להאמין בקירבה אבל לא מסוגלים לממש אותה. כתחליף, אמצנו דת אחרת, קירבה בין בני אדם למילים. המילה מעניקה תבנית, פתח למשמעות, אמצעי תיווך סטרילי." ואחר כך, באותיות נרעדות כתב, "מתגעגע אלייך, לריח שלך, לעיניים שלך, לשפתי-" וכמו בכל געגוע, הקווים נשברים ומיטשטשים.

עצרתי את האופנוע בצד. נשענו על קיר במרכז המסחרי. היא נגסה בפיצה ואני הסתכלתי. היא אכלה בשלווה. לא יכולתי לשאת את זה יותר.

"מה עבר לך בראש? איך יכולת לעזוב ככה?"

לו הייתי שתוייה, הייתי מנערת אותה באלימות. היא לעסה, אחר כך בלעה, פתחה את פיה לומר משהו, הפנתה מבט הצידה, לקחה לי סיגריה בלי לבקש רשות, הדליקה אותה.

 "עשיתי את זה למענך. אילו נשארתי במיטה, איזו דוגמא היית מקבלת? עליתי למעלה כדי לשחרר אותך".

כתם קטן של רוטב עגבניות הכתים לה את הסנטר, לא הושטתי יד לנקות. "זיבולי מוח", צעקתי, "את מזבלת לי בשכל."

"מה את רוצה לשמוע? שלא סבלתי אותו? שמהרגע הראשון ידעתי שעשיתי טעות? לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלו. האצבעות...הרוק הסמיך שלו,  הדונג באזניים"

*

השכבתי אותה לישון, היא נכנסה מסוייגת לתוך המיטה, כחוששת לשוב ולהתמכר שוב להרגליה הישנים. התהפכה עוד קצת כה וכה, אחר כך נרדמה. הסדין הצח האיר את פניה בחסד עייף, הבטתי איך בהדרגה היא מאבדת את קמטיה, וגם קווי הייאוש מתרככים. כיסיתי אותה ויצאתי מהחדר על בהונות.