הסיפור עודכן 30/9/2006
בריינה פותחת את הדלת בחיוך נכלם. "ציפה'לה! הכנסי, הלוא התה מתקרר כבר."
ציפה ניגשת היישר אל החלון, ובתנועה תקיפה משחררת את התריס מבריחיו. באותה נימרצות היא נפנית אל התריס השני, המפגין מעט יותר עקשנות וכח עמידה, אין דבר, עד שגם הוא מתרצה לה באנחה ומתגלגל מעלה בחריקת כניעה ממושכת. שתי אלומות צולבות של קרני בוקר שוטפות את חדר המגורים, מציפות בשלולית אור רכה את הספה הירוקה, זולגות דרך אגרטל קריסטל בין גודש סחלבי בד לבנים, ועוד הלאה, הולך ופוחת האור פנימה אל החדר, שאריותיו מסתננות דרך חורי מפיות התחרים, החונקים ברגיל את משענות הכורסאות, אך גם מחתרת האור הקטנה נסוגה מכאן לאחור, מפני הריח החמוץ העומד בחלל הפנימי של החדר, ואף על פי כן, כמה פרורי אור מרצדים בכל זאת על ציורי השמן כבדי המסגרת.
"חם כאן מאד, בריינה, וגם אין טיפת אוויר וחשוך כמו במאורת עטלפים. עוד יחשוב מישהו שאת נמלטת מהחוק או מה."
בריינה לא עונה. היא צובטת קוביית סוכר במלקחי כסף ושומטת אותה לתוך ספל פורצלן כחול, שסדק ארוך חוצה אותו באלכסון. בתנועת יד מבטלת, בקול נלחש, היא מודה, "אין לי כוח לנקות את האבק, והערבייה שלי תבוא רק בעוד שבועיים. גם אצלם ימי חג."
פיה של ציפה נקפץ. "נו, נו, לאבק את דואגת? ואיך הבריאות?"
"אין טענות. שרק לא יהיה יותר גרוע."
ציפה מחטטת בתוך תיק זמש חום, מושה מתוכו צרור קטן, ואותו היא מושיטה לבריינה.
"הבאתי לך משהו קטן לחג"
בריינה נוטלת אותו מידיה, ופותחת את העטיפה בזהירות. ליבה של ציפה נצבט לרעד האצבעות, עת הן משתדלות כל כך לא להטיל מום בנייר הדק. בריינה חושפת צעיף משי, יפה מאין כמוהו בשילובי תכלת וטורקיז, שמובלעים בהם חוטי זהב.
"אוי, ציפה. הצעיף הזה... תאווה לעיניים." בריינה כורכת את הצעיף סביב צווארה הכמוש, והצעיף משכך לרגע את זיקנתה, עת עיניה החולות מתמלאות חיוניות חדשה. "את השתגעת לבזבז את היופי הזה על זקנה כמוני, עם רגל בקבר," היא מתמוגגת.
ציפה, במבט ביקורתי משהו, בלשון מסננת משהו, "שה.שה. את עוד תקברי את כולנו." באצבעות פייסניות היא מיטיבה את פיתולי הצעיף על צוואר חברתה, ובקול מרוכך, "שיינה בריינה. בריינה היפה שלנו. הסתפרת? עשית צבע?"
"הכלה לקחה אותי לפני כמה ימים."
"ובאמת מה שלומם?"
בריינה נאנחת. שפתיה כמעט נעות, כחוככת בדעתה אם להסגיר את הידוע לה. היא מסיעה את ספל התה אל שפתיה וגומעת גמיעה ארוכה. "בסדר," היא מפטירה לבסוף. "הכל בסדר. צביקה הביא לי מתנה לחג, והם נסעו מפה לשדה התעופה. מרוקו או מיורקה, אני לא זוכרת."
"הילדים של היום. כל הזמן רק חוץ לארץ בראש שלהם. מה יש להם לחפש שמה, אני שואלת אותך." ציפה מנחיתה כף יד גדולה, מובלטת עורקים, על צלוחית עוגיות ריבה, שאבקת סוכר דקיקה זרויה עליהן במתינות. היא נוטלת עוגיה אחת, ומלקקת ממנה את האבקה בטרם נגיסה. "חמישים שנה, ואני עוד לא שכחתי את הסרחון במערכת הביוב של ורשה. חוץ לארץ הם רוצים." ציפה מגחכת, ומסלקת הצידה קווצת שיער משיערה המקליש. "ומה קנו לך?"
"מיני טוסטר אובן. הכנסתי אותו כמו שהוא, באריזה, לארון בחדר השינה."
"אם אני זוכרת נכון, גם בשנה שעברה הביאו מיני טוסטר אובן, לא?"
"נכון," הודתה בריינה בצער של אמת, "אני צריכה טוסטר אובן, מיני טוסטר אובן, כמו שאני צריכה צרות על ראשי. דווקא למכשיר רדיו אני זקוקה, הרדיו הישן שלי לא מעביר תחנות. כל הזמן רשת גימל, כאב ראש. אבל הם לא שאלו אותי." בריינה קמה ממקומה, בקושי ניכר היא אוספת את איבריה הממאנים. "גם אני קניתי לך משהו לחג." בצעדים קטנים, שהרי כפות רגליה איבדו את אמונתן בריצפה, היא ניגשת אל המזנון, ואוספת מעליו שקית.
"זה ספר שירה. בצרפתית. אני מקווה שהוא לטעמך, אם לא, יש פתק החלפה."
ציפה מדפדפת בספר במהירות. "תגידי לי, ובטוסטר אובן, הם שמו פתק החלפה?"
בריינה מופתעת, "לא יודעת. לא בדקתי."
"אז תבדקי. בואי ננסה לפתור את העניין על הצד היותר טוב."
בריינה חוזרת מהחדר השני, זרועותיה הדקות חובקות קופסה, החבויה בתוך שקית גדולה. היא מניחה את השקית למרגלותיה של ציפה ונתפסת במשענת הכורסא.
ציפה בוחנת את השקית. "החנות רחוקה, אולי רבע שעה נסיעה מכאן, אבל," היא מסבה פניה רחוק מפני חברתה, האדומות ממאמץ של לא-כלום, "אני אדאג שיחליפו לך את זה ברדיו עוד היום."
בריינה מנסה לומר משהו, ומתוך גרונה בוקע שיעול נבחני מקוטע. קצרת נשימה, היא מצליחה בסופו של דבר לחבר הברה להברה, מילה למילה, "חכי לי, גם אני באה איתך."
(2)
האור מתיש, מתיש. מתארך עד מאד מרחק המעט שבין חדר המדרגות לבין מכונית החיפושית הקטנה של ציפה שברחבת החנייה, וכבר אין רבע זֶכֶר לרעננות הבוקר הצוננת.
בריינה מתקדמת בעזרת מקל הליכה אפור וזוג רגליים מקלוניות שאין בהן תועלת של ממש. ציפה מסכמת בינה לבינה, בלב ממאן: בריינה קשישה חולנית, בקושי מדדה על שלושה כלונסאות דקי היקף. היא מבקשת להושיט יד ולתמוך בחברתה, אך במצבים עדינים ציפה אינה מוצאת ידיים ורגליים, כך שבעוד היד תלויה באויר היא כבר נמלכת בדעתה. שלא תתפרש תפישת היד כמעשה של התנשאות, שהרי בנות אותו גיל הן, אפילו למדו יחד בגימנסיה ובריינה – ביש מזל גדול, וגם ההיפך הגמור מזה אפשרי. שבה ציפה ומייצבת את ידיה רפוי לצדי גופה. עתה, בהילוכן האיטי, המאופק, ("כמעט גינוני מלכות לנו," שוחקת ציפה בינה לבינה), יש די פנאי להבחין בפרטים כולם: ערוגות הפרחים המדוייקות בירוק ובצהוב. מרצפת אפרפרה שבורת קצה. העורבים והשבים. בעולמן המואט על-כורחן מתרבים הפרטים.
המיני טוסטר אובן רובץ על המושב האחורי, וציפה מסייעת לבריינה להתקפל אל תוך המכונית. בנחיריה של ציפה בא ניחוח הבושם המוכר של בריינה, ומתחתיו פועם ריח חדש, אד קלוש של, של מה? של בגד שנשכח בגשם, וכבר דבק בו ריחה המכביד של העזובה.
שפתי בריינה מתעקמות, ונרמז בהן חיוך נבוך, "עוד מעט יש לי יום הולדת. אבקש מצביקה שיקנה לי פיליפינית."
"זה לא עסק זול, את יודעת", ודווקא ריפוד הספה המתפורר עולה כעת בתודעתה של ציפה. "זיקנה זה עסק יקר מאד, מעטים הזקנים שיכולים להרשות אותו לעצמם. הכסף נזלל כמו תחת מתקפת עש. היה ואיננו עוד."
"נסתדר", מפטירה בריינה ומעיפה מבט מפורט בתלולית הזהב עשרים ושניים קאראט המפארת את צוואר חברתה.
דווקא בנסיעה שתקו. כעבור דקות אחדות, בעודן ממתינות להתחלפות האור האדום ברמזור, גוהרת ציפה לעבר בריינה, כך פתאום, ומתוך סערת נפש גדולה היא שואלת וקולה אכול אש: "אמרי לי, לאן אנחנו נוסעות בריינה?"
"אנחנו נוסעות להחליף את הטוסטר אובן ברדיו," באה תשובה.
המענה מניח את דעתה של ציפה, ומניה וביה, כשאור מוריק בחלונית הרמזור, היא מזנקת ראשונה קדימה, בשאגת גלגלים.
(3)
על הכביש מצטופפות עוד ועוד מכוניות, ומה תעשה בהן ציפה? ציפה מכירה כל תמרור ועיקול במשולש שעל קודקודו האחד ניצב ביתה, וממנו נמתחות שתי זרועות ארוכות – אחת מכוונת אל המרכז המסחרי השכונתי והאחרת לקופת חולים. ציפה מסמנת את השטח התחום בין הקווים הללו כמאפשר אחיזה, וכל מה שמצוי מחוצה לו - הוא לא פחות מאשר שטח הפקר. בריינה בחלונה עסוקה בסקירת בניינים רבי קומות, אנטנות סלולאר, עמודי מתח גבוה. לא ממנה תצמח הישועה. ציפה נצמדת להגה בייאוש גובר, ממלמלת מילמולים חסרי פשר, עזים כתפילה. היא מנסה לשווא להשתלב בנחיל הממונע, שמקיא אותה מקירבו שוב ושוב בזלזול צופרים.
בשערי החניון ציפה עד כדי כך מותשת, שאינה פוצה פה גם כשאישה ממהרת אחת גוזלת תחת אפה את משבצת החניה הנוחה, ומאלצת את ציפה להחנות הרחק, בקצה שורה נידחת. ציפה מתלבטת את מי עליה לגרור קודם אל פתח החנות: את הקופסה הגדולה והכבדה, או את בריינה.
"תסתכלי, ציפה", בריינה דוחקת לעברה מרפק גרום. אשה אחת, כבדת תנועה, כושלת פתאום על הרחבה בסמוך לעמדת איש הבטחון. אחת השקיות שהיא נושאת נקרעת מעוצמת הנפילה, ואשכולות ענבים אדומים כהים מוטחים לכל עבר. ציפה מביטה מוקסמת בענבים המתגלגלים פצועים על המדרכה ועל הכביש, מסמנים שובל ארגמני דביק.
כצפוי, ראשונים מגיעים הזבובים.
הנופלת מתרוממת לאיטה, ובתנועת יד מבטלת מרחיקה מעליה את בעלי הכוונות הטובות. תנועה זו שלה נמהלת חיש מהר בתנועת זרם הקונים, המבקשים להספיק ולחגוג את חג הקניות הקטן, שמקדים מסורתית את בואו של החג הגדול, הוא הוא החג העיקרי.
בתוך החנות, מוצפת אור פלורסצנטים ענייני, ששב ומכפיל ומרבע עצמו במפגשי אקראי זוהרים עם דפנות מקררים מנירוסטה, בריינה נשענת על מכונת כביסה אמריקאית במבצע. ציפה מנסה מזה זמן לצוד את תשומת ליבם של אנשי המכירות, אך אלה, גרועים ממלצרים, מחושבי שורות תחתונות של סיכויי עמלות, זריזים להבחין בזמן בקופסה הדחויה המונחת בחיקה ונזהרים היטב. עוד בטרם מספיקה ציפה לשאול אודות מכשיר רדיו שמתאים לאישה מבוגרת, חולנית, וכבר מואסים בה בעלי העניבות, והשתיים מופנות באדיבות קרה אל עבר דלפק ההחזרות. "שם כבר יטפלו בכל", הם מבטיחים בפנים חתומות, ונפנים לשוב אל הלקוח שאיתם, להוסיף ולהלל באזניו תכונות מדיח כלים מגרמניה, כפי שאומרים את שבחם (שלא בפניהם) של קרובי משפחה מוצלחים.
תורים מתארכים גם על יד שולחן ארוך, עמוס מכשירי טלפון, פקס, מסופי מחשב וניירת. ציפה תולה עיניים חסרות ישע בפקידות, בזמן שהן מסתודדות עם מוקדניות חברות האשראי, או מתאמות זמנים מול נציגי חברת ההובלה. נדמה לה שאחת מהן, זו הבלונדינית עם המסטיק שמאופרת בכבדות, היא בתה הגרושה של השכנה מהכניסה הסמוכה. ציפה זוכרת אותה עוד מהימים שטיילה עם בובה בעגלה, והציעה לציפה בכובד ראש ילדותי מתוק, לטעום מעט משיקויי החול והעלים שרקחה בחצר המשותפת.
"אורלי, אורלי", ציפה מנופפת מרחוק, ממתינה לאישור היכרות ולו קל שבקלים, לפני שתעז לסגור מרחקים, אך ספק-אורלי אפילו אינה מקמטת מצח בניסיון להבין מי המנופפת.
"הם אינם רואים אותנו," נדהמת ציפה, כמי שחושפת באקראי אמת גדולה או תרמית גדולה לא פחות.
"בואי נלך מפה," ממלמלת בריינה, צל חיוור משתלט על פניה ומוחק מהן בהדרגה את הצבע, "אני רוצה הביתה."
"עוד קצת, בריינה," מפצירה בה ציפה בקולה הרך ביותר, "קודם נסדר את העניין לשמו באנו הנה," וציפה כבר אינה בטוחה כל עיקר מהו אותו עניין, אך אם הן פה בוודאי דחוף הוא, דחוף מאד. מבט מהיר אל הקופסה וציפה נזכרת. צביקה. מיני טוסטר אובן. רדיו.
בריינה נזכרת עכשיו באישה שמעדה על המדרכה וחושבת, "ומה יקרה אם אשליך את עצמי על הריצפה ואפרפר קצת. הלוא אז יעוטו עליי כולם בהצעות לסיוע ומתוך חרטה כנה יגישו לי כוס מים קרים ואולי אפילו מיץ." ולרגע היא מתפתה באמת, אך חוששת מעין הרע, והרופאים הבטיחו גם הבטיחו פרוטקציה בתור לתרופות הנסיוניות החדשות. כשצביקה יחזור, אולי תבקש ממנו רדיו. גם בטרנזיסטור תסתפק, העיקר להקל את מצוקת הלילות הארוכים, ושנתה הנודדת אל האין.
גם לציפה מחשבות משלה, "זה לא בסדר, זה באמת לא בסדר," וציפה נחושה לעשות מעשה, חזקני נא ה' אך הפעם, ובכוחותיה הכלים היא מטפסת על קופסת המיני טוסטר אובן, ומשם יש לה נקודת תצפית טובה, כמו משה על הר סיני היא מביטה במראות. למעלה על הכן היא אינה זועקת, גם לא טוענת טענות, רק מתחילה להתקלף מבגדיה - נעלי הסירה נבעטות ארצה, .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: