משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מרגע שהתחלת לקרוא קטע זה ועד שתגיע לנקודה הממוקמת בסוף הפיסקה המסיימת, יילכו לעולמם כשלוש מאות בני אדם. עובדה זו אינה צריכה להשפיע על תחושותיך במהלך הקריאה, אבל קח בחשבון כי בעודך נשען לאחור על כסאך וקורא, שלוש מאות משפחות חוות הלם גדול, זעזוע וצער. הבשורה כבר הגיעה לפיתחם, וגם לו רצית [רצית?] אינך יכול לעשות דבר. הם מתכנסים בתוך עצמם. חלקם עדיין לא מעכלים, הידיעה תקועה במעלה גרונם. תחושת האובדן תלווה אותם מעתה והלאה. חלקם לא יתאוששו ממנה. ממשיך לקרוא? מובן שאתה רשאי להניח שחלק מהנפטרים היו מנוולים גדולים. בני זונות של ממש. חלאות אדם. כך קל יותר. טיפוסים עד כדי כך גרועים, שלשמע רגליהם הכושלות בחדר המדרגות, ילדיהם הצטנפו באימה בפינות החדרים. טיפוסים עד כדי כך שליליים שנשותיהם, בחירות ליבם, התפללו ערב ערב לפני שנרדמו, בכוונה מלאה, "הלוואי ותידרוס אותו מחר משאית."

כן, אתה בהחלט יכול לתאר לעצמך שמספר נשים נאנחות בהקלה עכשיו. ברגע זה ממש.

ברוך שפטרנו, אבל בוא לא נשלה את עצמנו. בין הנפטרים היו גם ילדים בני שלוש.

האם תרצה לראות גם אותם כעת בעיניי דמיונך?

בכל זאת ממשיך לקרוא? זה לא צריך לשנות, אתה אומר, הם כבר מתים. אתה צודק. מתים. חומר אורגני מתכלה שמנגנון ההתחדשות שלו נפגם. מתים.

לא צריך לפחד מהמתים, המוות הוא חלק מאיתנו, תמיד היה. מתים הם משאב טבעי. אנחנו מתדלקים את מכוניותינו בשרידים מתים של אצות ופלנקטון שריחפו במימי האוקייינוסים של פעם. איפה הם עכשיו? מממנים אורגיות של שייח'ים בני המפרץ עם נערות ליווי לונדוניות. או, לחילופין, וזו האפשרות המצערת יותר מבחינתנו, מתדלקים את מירוץ החימוש הפסיכי של המזרח התיכון.

פעם אצות, היום דולרים. איפה היינו?

המתים כמשאב.

אפשר להשתמש בהם, תקשיב לי. אני מדמיין אותך זז באי נוחות עכשיו. שוקל ברצינות להפסיק לקרוא. אפשר להשתמש בהם, ואכן השתמשו בהם. מה אכפת למתים שחופרים אותם החוצה מתוך הקברים בהם הוטמנו. דמיין גלימות שחורות מתנפנפות לאורו הצונן של ירח חצות חורפי. דמויות חיוורות-פנים כורעות ברך ומסלקות בידיהן את תלולית העפר הטריה. כרכרה ממתינה בקצה השביל. תגיד אתה. הייתה להם ברירה? אם לא יוציאו, איך יבצעו נתיחות, אסורות על פי חוק פרימיטיבי, שמקורו בפחד? איך יקדמו את לימודי האנטומיה? הרפואה? המדע?

עוד שימושים? מה אכפת להם כך או אחרת. מה אכפת להם שמשכיבים אותם בצמוד לאדם חי, כפות, מבוהל. פיו חסום במטלית, אינו יכול לצעוק. הוא רק אסיר נטול שם, וכששמו ניטל ממנו ניטלו גם זכויותיו. הרי הציעו לו להודות. רמזו שעדיף שיודה, לא? גוויה היא חומר אורגני. חומר אורגני נוקשה וקר. חלק מהאסירים הפוליטיים הם רופאים בעצמם. הם יודעים שבעקבות המוות מתחיל תהליך פירוק עצמי: איברים מתפוררים כתוצאה מפעילות אנזימים שמקורם בגוף עצמו.

הריקבון, אתה שואל? עוד לא. רק בשלב מאוחר יותר, הריקבון קשור בפעילות חיידקית. אתה עדיין איתי, יש להניח? יופי. כי טרם סיימנו. שלוש מאות זו המיכסה שלנו, טרם מילאנו את המיכסה. נמשיך. איפה הייתי? כן. זבובים המטילים את ביציהם בבשר הם חלק חשוב בתהליך, הרימה תופיע כיממה ורבע לאחר המוות. אם חיות גדולות יעברו בסביבה, גם הן. למה לא. הטבע יודע לנצל את המתים, האדם הוא חקיין, חקיין טוב.

אתה בטח חושב לעצמך, קל לו לדבר ככה, מתים מתים. אף אחד לא מת לו. אם היו לו מתים משלו, לא היה מדבר ככה. אתה טועה, ידידי. טוב מאד אני מכיר מתים. ראיתי אותם מחייכים בספרייה של בית הספר, על הקיר מול הכניסה. מסודרים לפי סדר השנים, המתים הותיקים למעלה והמתים החדשים למטה. -לפעמים אין ברירה, מאריכים את הקיר.

-גם אותי כמעט תלו פעם על קיר כזה. אני לא צוחק. נראה לך שזה נושא לבדיחות? בכל הרצינות. מזל שהחבר שלי הציל אותי.

לא, הוא מת. מת.

אבל הוא מת עוד לפני שהציל אותי.

כך אני חושב, בכל אופן.

שכבנו בתוך קפל אדמה זעיר. סביבנו הכל בער, שעות ארוכות הכל בער. שמעתי את שיניו נוקשות. פתאום הוא התרומם , צעקתי שלא יעשה את זה, שהוא אדיו... ולא הספקתי למשוך אותו למטה. מישהו שחרר לכיוון שלו צרור, והוא חטף כדור בין הצוואר לבין הכתף. עצרתי את הדם ככל שיכולתי, וכל הזמן הטרטורים של התתי מקלע. החשיך. ידעתי מה אני צריך לעשות. משכתי אותו מהידיים וזרקתי אותו על הגב שלי, ורצתי איתו, שככה יהיה לי טוב, אולי חצי קילומטר. עד שמצאתי נגמ"ש שלנו שהסתובב שמה. הוא על הגב שלי, יותר טוב משכפ"ץ, חה חה. לפחות ההורים שלו קיבלו קבר, ותמונה על הקיר של הבית ספר.

סיימת לקרוא? כל הכבוד. לא האמנתי שתחזיק מעמד. אתה משתתק, עיניך נודדות אל החלון. החלון שלך, בתוך הבית שלך. יש לך קורת גג, משפחה, חברים. קצת קר לך למרות שהחלון סגור. שלוש מאות מתים. סוף.