משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[מן הראוי שהטקסט הזה יגיע עם הוראות שימוש, אך עוד יסתבר שהן כתובות יפנית. תצטרכו להאמין לי כשאכתוב: המילים המודגשות בקו תחתון מוליכות את הקורא בכחש.]

א, אמא ואבא

שנים רבות התקשתה אמו של בנימין להרות, וכאשר סוף סוף נולד, נגזר עליו להיות לא רק בן יחיד להוריו אלא תיכף ומייד גם בן זקונים. זמן מה התעקשה אמו על השם "קורנליוס", שהיה נאה ומכובד בעיניה, אך מכיוון שקולה היה מלכתחילה דק, ועוד נחלש ודעך לקראת סיומו של כל משפט שהוציאה מהפה, וכאן המקום להזכיר שאביו של בנימין היה עקשן כמו פרד - אין תימא שהסכימו שניהם לקרוא לתינוק בנימין. אמו מתחה גופיות לבנות על חבלי כביסה וקיוותה שיגדל להיות משהו, אך אפילו היא לא העזה לחלום שייצא ממנו קומפוזיטור גדול או שגריר בברזיל. בנימין עצמו, עד לגיל הבר מצווה לערך, היה בטוח שהוא עתיד להעשות לוחם שוורים מפורסם, או השחקן הישראלי הראשון ב-NBA. שבועיים לאחר שנולד, כשאביו נפל מפיגום בגובה תשע קומות, בנימין הוסיף לשפע תאריו גם את התואר "יתום".

ב, בית ספר

סטטיסטיקה: סקרים מדעיים מצביעים על כך שפרק הזמן הנדרש על מנת ששבעה עשר אחוזים מבוגרי בית הספר התיכון יימחו כליל מזכרונם של הבוגרים האחרים, הוא בן חמש שנים. בנימין הוא איש שבעה-עשר-אחוזים מובהק. מכאן אנו למדים שלא הרכיב משקפיים ולא סבל מתפוצה יוצאת דופן של פצעי בגרות על חלקי גופו הגלויים ולא היה ספורטאי מצטיין ואף לא ניחן באישיות כובשת או לפחות יוצאת מגדר הרגיל.

ג, גלידה

מאז למד בנימין לחצות לבד את הכביש, נהג לרדת אל הרחוב מדי יום בארבע אחר הצהריים, בדרכו אל הקיוסק של מרים, שם ביקש וקיבל גביע גלידת וניל. בסוף כל חודש היתה אמו מגיעה ומסלקת את החשבון. מרים, שהכירה היטב את סבא שקופף (עיתון הארץ וסיגריות טיים) ואת סבתא שקופף (כוס מיץ גזר סחוט בדרך אל השוק ולפעמים עיתון לאישה, בעיקר בערבי חג), הקצתה לו מנה מוגדלת, מנה של יתומים. הקיוסק של מרים עמד בחצי הדרך בין הבית של סבא וסבתא לבין שפת הים. בנימין ואמו, שבתום השיבעה חזרו להתגורר כדיירי משנה אצל סבא וסבתא [בחדר הישן של אמא עם הפוסטר של קליף ריצ'רד שנשאר מודבק על צידה הפנימי של  הדלת], אהבו לטייל יחד לפנות ערב לאורך הטיילת, ולספור גחליליות.

ד, דודג'

החבר הכי טוב של סבא שקופף, פטר, החזיק ברשותו מכונית דודג' לאנסר כתומה משנת ייצור 1961. פטר מיעט לנהוג בה בימי חול, אך בשבתות, כשהגברים האחרים צעדו לבית הכנסת וחולצותיהם הלבנות מתהדקות בחגיגיות על כרס קטנה, היה פטר עומד וממרק כל פס ופס בגריל הקידמי עד שנצץ באור השמש. אחר כך היה חובש לראשו כובע בארט עשוי עור, מתיישב במושב הנהג, משעין את יד שמאל על מסגרת החלון וצופר בידו השנייה. סבא ובנימין היו יורדים במדרגות ונכנסים אל תוך המכונית, מתיישבים כשסבא תמיד מלפנים ובנימין במושב האחורי. כל חלונות המכונית היו פתוחים, גם המלבניים הגדולים וגם המשולשים הקטנים, וסבא ופטר היו שרים בקולי קולות שירים מהזמנים ששרתו יחד בצבא האדום. מסיבה שלא הייתה מוחוורת לבנימין עד הסוף, מהירות הנסיעה מעולם לא השיגה את השלושים וחמישה קילומטרים לשעה.  לפעמים היה סבא של בנימין נהנה עד כדי כך, שהיה טופח על ברכו הטובה טפיחות קצובות, או מסתובב אל הספסל האחורי ומחייך אל בנימין. בנימין מצידו, גם כשגדל, מעולם לא למד נהיגה, כי חיבב מאד את הנסיעה באוטובוסים.

ה, הולה הופ

תחרויות מלהיבות את בנימין. דוכן המנצחים, הדגל, ההמנון הלאומי. המצלמה שמחבקת את הדמעה הקטנה שחומקת לאורך הלחי, הרטט העדין על שפתו העליונה של מי שהגיע למקום השני. בנימין אינו בררן. מדי ערב, כשהוא חוזר מהעבודה, הוא מתיישב לצפות בערוץ הספורט. בנימין הוא חובב ספורט אמיתי, אשר צופה באותה מידת עניין במיקצה הגמר של ריצת מאה באולימפיאדה כמו גם באליפות הביליארד הפתוחה של בלגיה. בשלבים המוקדמים של אליפות ההולה-הופ האחרונה של ארצות הברית עקב באהדה אחר אחת המתחרות, נערה עם חישוק בצבע ורוד בולט ושיער שנאסף לזנב סוס בגומייה שציבעה זהה. אגלי זעה זעירים התנוצצו על רקותיה כמו אבנים טובות כשהחישוק הסתחרר סביבה בטבעות וורודות מדומות. והיה לה גשר על השיניים.

ו, וינסנט

וינסנט היה כלב מסוג גולדן רטריוור שבנימין תכנן להשיג מייד לאחר שיקים משפחה. כבר הקדים וקנה עבורו את הקולר היקר ביותר שמצא בחנות ואף בחר לו שם, וינסנט. לעת עתה הקולר שמור במגירת הגרביים. מדי פעם בנימין מוציא את השקית וקורא את הכתוב על האריזה. בחלומותיו (של בנימין), וינסנט מרחרח אותו באופן ידידותי וליבו (של בנימין) גואה. פעם חלם שוינסנט לכלך את הספה בבוץ, ובנימין נאלץ לנזוף בו בטוב-לב. לאחר מכן קיפל הכלב את זנבו מרוב צער ונרדם כשראשו אסוף בין כפותיו.

ז, זכרון

זכרון אנושי=יכולתו של אדם לאגור מידע. המילה "זכרון" מתארת גם את יכולת אגירת המידע וגם את המידע הנאגר עצמו. אמא של בנימין הבטיחה לאפות עוגת שוקולד ליום הולדתו העשירי. תנור האפייה הישן איכזב והתקלקל באמצע האפייה, ומה עוד אפשר לומר. בנימין ואמא הדליקו אחד עשר נרות על עוגה שהיתה נוזלית בחלקה, בנימין כמובן טען שדי טעים לו ואכל שלוש פרוסות וקיבל כאב בטן. סבא לא אכל מהעוגה כי כבר שכב במוסד. סבתא לא אכלה מהעוגה כי עוגות שוקולד עושות לה עצירות. אמא לא אכלה מהעוגה כי רצתה להשאיר אותה לבנימין, שנאלץ לאכול בכל יום שלוש פרוסות עוגה אפויות למחצה כי חבל לזרוק עוגה שנאפתה משמונה ביצים שלמות.

ח, חתונה

ט, טיבט, טימבוקטו, טזמניה, טיול שנתי, טאג' מהאל, טיגריס, טשקנט, טיביליסי, טוריאדור, טונדרה, טוקיו, טייפון.

י, ים

לפעמים מסיר בנימין את שעון היד  ויורד אל הים, שם הוא מתבונן בנשים הצועדות בגפן. בנימין אוהב להביט בבעלות השיער הארוך שעושות עם השיער שלהן ככה. אם יצליח לאזור מספיק אומץ, יפנה אל אחת מהן וישאל, "סליחה, מה השעה?" וזה רק השלב הראשון. בשלב השני, בנימין אמור לשאול: "זה בסדר אם אני אצטרף אלייך להליכה?" בדרך כלל, בנימין עוצר לפני שהוא מצליח לממש את השלב השני. פעם אחת, הוא זוכר, ענתה לו מישהי: "אויש, נו באמת." בנימין אוהב לעמוד על יד המקלחות הפתוחות שבחוף. לפעמים, אם הוא בר מזל, אחת מאלה שמצאו חן בעיניו עומדת שם ושוטפת את החול והמלח והזיעה מגופה. טיפות קטנות של מים עוזבות את שדיה והרוח מסיעה אותן עד אליו, שם הן יורדות על פניו כמו גשם.

כ, כדור  

קליע בודד בקוטר 9 מ"מ בלוע אקדח מדגם HS-2000,  תוצרת בית החרושת  I.M Metalworks שבקרלובץ, קרואטיה.  אבל למה לנו להקדים את המאוחר.

ל, לולה

יום אחד השלט "להשכרה" הוסר ממעקה מרפסת הדירה הסמוכה לשלו. לולה היתה אישה מוצקה ושרירית מאד, בגובה מטר תשעים לפחות, שדיברה מעט עברית ונראתה כמו מהדורה מופרזת של נערת ההולה-הופ. היא הקפידה על אורח חיים ספורטיבי ולבשה בגדי התעמלות תפורים מבד מבריק, בצבעים שהזכירו לו דשא ושמש ונקניק סלמי. את גרבי הספורט הלבנות מתחה לכל אורך שוקיה, עד חצי הברך. יום אחד, כשעמדה ליד הדלת וחיפשה את המפתח בתיק, שאל אותה: "You basketball?" ענתה, "No,No. Me Boxing" ופתחה לרווחה את הדלת והצביעה על שק איגרוף ורוד עצום שהיה תלוי מהתיקרה, בסמוך לנברשת נטיפי קריסטל , שנשארה שם עוד מהימים של גברת צ'יזיק זכרונה לברכה. בנימין שהיה בעל גובה ממוצע או קצת למטה מזה, דמיין איך לולה מעמיסה אותו שק-קמח על גבה ורצה איתו עירומה בין החדרים. הרעיון כל כך הסעיר והפחיד אותו, שהפטיר שלום מהיר ובמכוון נמנע מלהתקל בה למשך שבוע, עד שפחות או יותר נרגע.

מ, מרק עוף עם כיסונים

במינימרקט השכונתי של האחים בלאיש, בדיוק כשבנימין הושיט ידו לעבר שקית חלב, אשה מבוגרת עמדה ונאנחה. הדרך בה מחתה את הזיעה ממיצחה, האופן בו היו רגליה מרושתות שתי וערב ורידים כחלחלים - גרמו לבנימין להשתוקק לצלחת מרק עוף עם כיסונים. בנימין זכר שקרא בעיתון על מסעדה שמגישה מרק כזה המצויה בקירבת מקום. כשהגיע, הצמיד ראשו אל חלון הראווה והתבונן בסועדים. סביב שולחן ארוך חגגה משפחה אחת יום הולדת שבעים לסבתא. בנימין לא הצליח להבחין אם יש בצלחתו של מי מהסועדים מרק עם כיסונים או לא. אחד המלצרים, ששיערו אפור וסביב צווארו פפיון לבן, הציץ מפתח המסעדה ושאל אותו - "אדוני מחפש מישהו?" בנימין הסתובב והלך משם, מבולבל.

נ, נתן

המאמן (?) של לולה, וגם: המנהל האישי, איש הסוד הראשי ושומר הראש, ומי יודע מה עוד. איש כבן ארבעים ששפם נוצק מעל שפתו העליונה. נתן לא פחות גבוה מלולה (האופטימיים היו מתקנים, "וגם לא פחות נמוך") ובדרך כלל נועל נעלי התעמלות צבעוניות עשויות בד דמוי ברזנט. בנימין אינו בוטח בגברים שבוחשים ג'ל לתוך שערותיהם. מזווית עינו הימנית של נתן זולגות לעיתים קרובות דמעות, כתוצאה מאירוע מצער שהתרחש כשהיה בן שמונה וחצי. למיטב זכרונו של נתן האירוע קשור במקל של מטאטא, מרדף אחרי חתול, וזוג נעלי בית שאמו שכחה להחזיר למקום, אך עם הקורא הסליחה : מובן שמקומו של סיפור זה מצוי בלקסיקון המלא על חייו ומותו של נתן שפיגל. כמו כן ייתכן ויש לו בליטה חשודה באחד הכיסים, ייתכן ולא.

ס, סוכר

בינתיים בנימין ולולה עברו מ"שלום" חטוף בחדר המדרגות לחיוכים הדדיים, ואף החליפו ביניהם מספר משפטי נימוסין . בנימין חי בציפיה ליום בו יאזל הסוכר אצל לולה. ויום אחד, אכן, הסוכר אזל.

ע, עפיפון

בסוף קיץ אחד, כשבנימין היה חייל מהשורה, קיבל חופשה בת מספר שעות מחיל התותחנים כדי לקבור את סבא שקופף. בתום הטקס, לחץ פטר גרינשפן בחוזקה את ידיה של אמא, ואמר: "בוא בנימין. אקח אותך לרכבת." בנימין התיישב במושב שעל יד הנהג, ובכל זאת, לא התאפק ופעמים אחדות במהלך הנסיעה סובב ראשו לאחור, ופטר אמר,  "כבר אין בעולם מי שיזכור אותי ילד". בנימין התקשה לזכור באיזה ספר קרא את זה, ואחר כך ניסה לדמיין את פטר ואת סבא שקופף ילדים, רצים בחוץ-לארץ במכנסיים קצרים ואפודות שציבען אפור, אבל משום מה עלתה בראשו רק תמונת הילד עם הידיים מגטו ורשה.

"תגיד, פטר" "כן?" "המכונית הזאת באמת לא מגיעה ליותר משלושים וחמישה קילומטר לשעה?" פטר צחק, "מה אתך ילדון. מכוניות דודג' סופרות את הדרך במיילים."

בלילה, חלם בנימין שפטר חזר אל בית הקברות כשהוא אוחז בקבוק וודקה, נעמד על-יד הקבר החדש של סבא ולגם לגימה ארוכה מהבקבוק ישר לגרון. ואז, המשיך וחלם אותו בנימין, השתהה פטר לרגע, יצק את שאר הנוזל (כמו כהן שיוצק שמן על המזבח) על תלולית העפר, ועל הגרברות שהניחה אמא, ועל האבנים המחודדות, וגם על השלט הקטן "הרמן שקופף". בחלום הבחין בנימין שפטר נזהר שלא להרטיב את הקבר של סבתא, וכך, שורק מארש ישן של חיילים, יצק את כל הנוזל עד הטיפה האחרונה.

פ, פרחים

בנימין לא יודע למה בחורות כרוכות כל כך אחרי פרחים בצנצנת.  יש הרבה דברים שבנימין לא יודע, כמו למשל אם לולה אוהבת לשחק שח ואם היא יודעת מה זה "גמביט המלכה". הוא תוהה מה הסיכוי שלולה תתעניין בבחור כמוהו, בסך הכל טכנאי שיניים שכיר, קצת שמנמן, שקט, מופנם - אבל עם לב? זהב, בחיי. זהב.  בסרטים, כשבחורה מוצאת חן בעיניו של מישהו, הוא מביא לה במתנה זר פרחים במקום לומר לה במפורש: "את מוצאת חן בעיניי", והיא כבר מבינה לבד. בנימין חושב שזו שיטה טובה בשביל בחורים ביישנים כמוהו. המוכרת בחנות הפרחים נחמדה ועוזרת לו לבחור זר, ובנימין נבוך כשהיא אומרת: "מאה ועשרים", כי לא תיאר לעצמו שפרחים עולים כל כך ביוקר, כשתפוחים ומלפפונים וחסה עולים כמה שהם עולים. אחר כך, כשהוא צועד ברחוב, בנימין מחבק אליו את הזר הלבן, ליבו מתרחב בקירבו עד שכמעט ומתרסק כנגד צלעותיו, ובפתאומיות מקיצה בו תחושת חיות כבירה כל כך שהוא נבהל. הריח העולה מהפרחים מזכיר לו את ה אאו-דה-פרפום של הזקנות מהספסל הראשון באוטובוס, כשהן עושות דרכן העירה לקונצרט מנחה, ובנימין חושב שפרחים בשביל חרקים הם כמו מגדלורים של ריחות, והוא מתמלא שמחה משונה.

צ, צעקות

בערב, אחרי שבנימין מתקלח ומסתרק ושותה כוס תה עם שלוש כפיות סוכר כדי להרגע, הוא מצלצל בפעמון של לולה. נתן פותח לו את הדלת לבוש בתחתונים, שיער החזה שלו מתפרץ מגופו החוצה כמו חיה, גדוש ומבריק ומתנשם, ובתוכו שתי פטמות מחודדות עוקצים בדיוק בגובה עיניו של בנימין. נתן מסתכל על בנימין במבט של "מאיפה אתה מוכר לי", וחוטף לו את הזר מהיד. לולה מזדרזת ובאה מהחדר הפנימי, לבושה שמלת ערב שחורה מהודרת, ובנימין מגמגם אליה, "זה מהצהריים, השליח מהחנות פרחים הביא ולא היית", ורוצה לברוח משם, ונתן שואג, "ידעתי, ידעתי שיש לה עוד בחור", ובנימין נרתע, ולולה ממלמלת, "לא, לא", ושמה יד על הפה ושוב: "לא, לא" ובנימין נסוג הביתה וסוגר את הדלת אחריו בעליבות תולעית ממש.

ק,  קוסם

פעם בנימין ראה קוסם מבתר בחורה יפהפיה לשניים והיא הביטה בבנימין שלא יכול היה לשאת את המראה ועצם את עיניו וכשפקח אותן שוב לקול תשואות הקהל עמדה הבחורה שלמה על רגליה ולא הסתכלה לעברו כלל, ובנימין שאל את אמא שלו שוב ושוב "איך הוא עשה את זה", "איך הוא עשה את זה", ואמא לא ענתה.

ר, רצח על רקע רומנטי

הקירות הפכו לקרומים דקים ובנימין יכול לשמוע כל מילה, אבל מילים לא נאמרות, רק נהמות וקללות ובכי מתחנן של אישה ורהיטים נגררים ממקום למקום. הפחד של לולה מחלחל דרך הקירות הלבנים כסיד ותופס אותו בגרון, לולה זקוקה לו, אין ברירה והוא חוזר לשם, גורר רגליים וחוזר לשם, הודף את הדלת- בנימין מרגיש מכה קטנה בבית החזה, ומישהו, אולי הוא, צועק: "לא ", ומישהי צורחת, ולרגע אחד הוא שומע ורואה בבירור קולות ומראות מאלף דירות בו-זמנית, אנשים שהכיר וגם זרים גמורים, אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים, רבים על השלט של הטלוויזיה, ובנימין אפילו לא הרגיש איך הוא נושר אל הריצפה לאט, לנצח, כמו גרגר אבק. או נוצה.

ש, שיר

"הבוקר יבוא, הבוקר יבוא

 אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו

 נשב ליד הכביש, על יד התעלה

 נרכב על משאית, ברוח הלילית

 נראה את הגבעות מתעוררות באור סגול

 ביתך יהיה צוחק, וקיץ בחלון

 כשאנחנו נצא ביחד"

ת, תמר בלום

סוף סוף סיימה תמר בלום להשכיב את הילדים. תיכף תתלבט אם לאכול יוגורט דיאטתי או פרוסת עוגת גבינה. קרוב לוודאי שהלחות תפריע לה להירדם אל מול הטלויזיה. היא תצא אל המרפסת ותדפדף משועממת בעיתון שקיבלה במתנה בתחנת הדלק, ושם, מימין לידיעה שתספר על טקס לציון יום השנה להטלת הפצצה על הירושימה, תחת אותיות אדומות שיזעקו "רצח בקריות על רקע רומנטי", תראה צילום מעט מטושטש. האדם המצולם ייראה לה מוכר. אולי היא תמשוך בכתפיה ותמשיך לדפדף עד למדור הבישול השבועי. אולי היא תזהה אותו, בטח, זה הבן של אוסיה האלמנה, ותגיד לעצמה, "מסכן. בחיים לא הייתי מאמינה עליו. בחיים" וגם "עכשיו איך אמא שלו תחזיק מעמד", ואז תניח את העיתון בצד ותקום, ותשאל את גיורא אם מתחשק לו לשתות כוס מיץ.