משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"ראו שהגרמנים-המרוקאים השתדלו, באמת השתדלו ככל יכולתם, אך לא היו להם מגפי עור שחורים שיחזירו את אור השמש בברק אפל, והכלבים הגרמנים-מרוקאיים שלהם נראו כמו אסופת עצמות מכוסה פרווה מדובללת. לא היתה בהם די אכזריות - גם לא צמאון דמי של רוצחים טבעיים - רק ליאות עמוקה של חיילים וציפייה נואלת שכל זה יסתיים כבר. יותר מהכל, הגרמנים-המרוקאים ראו ביהודים-המרוקאים שלהם מיטרד - לא תת-אדם, לא קורבן הסטורי של נסיבות, אלא מעין מיטרד אותו יש לסלק בדרך של צעידה חסרת תוחלת אל תוך הקרביים המהבילים של המדבר. והמדבר, לא בררן. בולע הכל, גם יהודים-מרוקאים" (עמ' 38)

"אפילו צעקות ה- 'איטלאע! איטלאע! יאללה' שהדהדו שתי וערב ברחובות הכוכיים של רובע ה'מלח' היהודי, לא היה בהם הדיוק החותך והמצמרר שיש בקריאה 'יודן ראוס!'. השפה הגרמנית-מרוקאית לא היתה מספיק מבהילה" (עמ' 97)

מדי פעם יוצא לאור ספר שהוא יותר מיצירה כתובה המונה כך וכך דפים, מסכמת כך וכך גיבורים, נופים, מעשים ומחשבות. כוונתי לספר שהוא ה-התרחשות עצמה, שמתוך דפיו עולה איזה שלם תימטי שמשמש כנקודת ציון חדשה ונוצצת על מפת החוויה הישראלית. אחרי ששלושה אנשים שפגשתי השבוע חזרו ושיבחו בפניי את הספר במילים השמורות בדרך כלל להנאות מסוג לגמרי אחר, קניתי גם אני את ספרו המדובר של קובי שיטרית, "במילה 'שואה' אין אותיות גרוניות".

והם צדקו. הספר הזה הוא באמת משהו אחר. אם לתאר את העלילה בקצרה, הספר עוסק במורה צעיר להסטוריה ושמו אברהם, אבי, תושב אחת מעיירות הפיתוח הדרומיות. במסגרת תפקידו נדרש אבי להכין את תלמידיו למסע שורשים שואתי בפולין, אך תלמידיו (כולם ממוצא מזרחי), מסרבים לשתף פעולה עם המימסד החינוכי. הם מתייחסים אל השואה בביטול ובזלזול, מבחינתם זהו אירוע הסטורי-אשכנזי, כלל לא רלוונטי להוויה שלהם. אבי, המזדהה בסתר ליבו עם תלמידיו,  מחוייב מתוקף תפקידו לייצג בפניהם את הגירסה המוסכמת, הממלכתית. מה שמתחיל כשעשוע, כשהוא מתפתה ללמד את כיתתו פרק פיקטיבי אודות השואה - הופך לאובססיה של ממש. בשיעוריו, תוך מעברים חותכים ולא צפויים מ'פה' ל'שם', הוא משכתב את ההסטוריה ומיישם אחד לאחד את המודלים הנאציים המוכרים לנו משואת יהודי אירופה, על יהדות מרוקו:  בניית גטאות, גירוש וריכוז היהודים, מחנות עבודה והשמדה. אפילו מקומם של הפרטיזנים ושל מועצות יודנראט, לא נפקד:

"באותה שעה החלו להיאסף על הגגות מספר פרטיזנים מרוקאים-יהודים שהסתתרו בין סככות הגפנים ושיחי היסמין ומאחורי כדי החרס הגדולים שאצרו בתוכם מי גשם."

הגירסה של שיטרית לסיפור ההסטורי עוברת התאמות הכרחיות. את הקור הקשה של פולין מחליפים החום והיובש של מידבר סהרה. את מחנות המוות ותאי הגזים הוא ממיר בצעידה רגלית ממושכת אל תוך המדבר, עד שאחרון היהודים נופל מת. באחת הסצינות המצמררות בספר, מפקד סאדיסט מכתיר את אחד היהודים המזוקנים כ'משה החדש', ודורש ממנו ללכת בראש המחנה, "ונראה אם האלוהים שלכם יצליח למצוא אתכם בתוך החור המידברי הזה גם כן".

הסבטקסט של הספר הזה עסוק במפעלי ההנצחה של ההוויה הישראלית הקורבנית, השוקדת על הפצת בשורת הקורבן בקרב בני הדור הצעיר שלא חווה את השואה, באמצעות מפעל טיולי השואה לאירופה. הטיפול בנושא הקורבן נעשה בכמה מישורים מקבילים. קובי שיטרית לא מסתיר את דעתו, שגם יהודי מרוקו הם קורבנות - הוא רואה ביהודים אלה את "הקורבן היוספי" של אחיהם האשכנזים. על פי שיטרית, קל יותר מחשבתית וריגשית לחוות קורבניות ועוול - כאשר הם נגרמים לך על ידי זרים, כמו הגרמנים למשל, מאשר לקבל את העובדה שמי שדוחק אותך לנישת הקורבן הוא יהודי-ישראלי כמוך, רק ממוצא אשכנזי. בספר הזה, כמו בשרשרת מזון טבעית בה תמיד החזק והגדול טורף את כל מי שממוקם תחתיו בסולם, חלש וקטן יותר - נבנית שרשרת של דיכוי, נאצים-אשכנזים-מרוקאים. הקורבן נמצא בכל מקום, הוא אוניברסלי כמו התרנגולות התועות במחנה, "המטילות את ביציהן בכל מקום. אי סדר אני אומר לך, אי סדר".

תיאור מסעה של אותה כיתה לפולין, הוא אחד מרגעי השיא החותמים את הספר. הכותב לא מסתיר את הבוז שהוא רוחש לסיורים האלה, שבעיניו הם מניפולציה חינוכית שכל תכליתה ליצור אצל בני הנוער, באופן מודע ואפילו ציני, תודעה קורבנית חזקה והזדהות ריגשית עם השואה. למעשה, טוען שיטרית, התכלית של המסע הזה היא להחתים את הצעירים על שטר חוב אידיאולוגי, חוב שניגבה בשעה שהם מתגייסים לצה"ל. כידוע, הגיוס לצה"ל בימינו רחוק מלהיות קונצנזוס כפי שהיה בעבר. העיקרון החינוכי הזה, שמלבה את זכר השואה, שהופך אותה לחוויה ריגשית אקטואלית של הזדהות גם אצל מי שלא היה שותף טבעי לחוויה הזו, מעניק לדעתו של שיטרית סוג של הצדקה בדיעבד להתנהגות הדורסנית של חלק מהחברה הישראלית בכלל, וצה"ל בכלל זה.

אל תחמיצו.