משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

המפלצות הפרהיסטוריות של הילדוּת כמו ציונה המשוגעת, שלא מבזבזת זמן על מחשבות, השעון הביולוגי שלה מבעיר את כפות רגליה השטוחות, פוקד לרוץ עכשיו-עכשיו והיא רצה, גבולותיה בועת הווה מצומצמת, ציונה שרירית, ציונה דרוכה, אין טעם לתבוע ממנה חמלה, לא יודעת מה זה, בעלי חיים אינם חומלים וציונה מריחה חולשות, באינסטינקטים הניביים שלה היא מרגישה עכשיו את גלי, גלי היא האיטית מכולם, גלי איטית, גלי היא האיטית מכולם, ילדה בוהה, מי שירצה להיות נדיב כלפיה יאמר חולמנית, אבל למה שיהיה נדיב, כשתגדל היא תכתוב בכל מקום שהאדם הוא תבנית צלקות ילדותו, כתיבה תמה, גם על הדק הלבן הנקרע שעוטף את פרק יד שמאל, ובכל פעם שישאלו אותה מה השעה היא תענה, כל הילדים רצים גם גלי רצה, בורחת הכי מהר שהיא יכולה, זה לא מספיק, זה לא מספיק, היא לא צריכה לומר פחד כדי להרגיש את זה מועך לה את הגוף, ואת הגוף נגרס, את האימה הילדותית הזאת, מינונים גבוהים, נישאת על גבו העקום של דמיון מפותח מדי, ריכוזי אימה גבוהים שרק ילדים מסוגלים לשאת, ככל שיספיקו לפני שהאיברים שלהם יתארכו ויתקשו, צריך להתרחק מהסכנה, יותר מהר, יותר מהר בבקשה, היא יודעת שציונה המשוגעת מאחוריה, אשה כמו חיה רצה-רצה, אתמול גלי קראה סיפור על החיה הנאצית, אסור לה להפסיק עכשיו, כי ציונה, ציונה, שיער קצר נופל בקווים שחורים ישרים, כמו רישום רשלני בפחם, פלומה שחורה דקה מעל לשפה העליונה, גופניות חמוצה, גופניות דחוסה ושעירה, כל הילדים בורחים, אובדים לכל עבר, שוב ציונה מחפשת קורבן, לא יודעים בת כמה היא, עשרים אולי ארבעים, מצח בולט, נמוך, ניאדרטלי, גושישי, היא רצה ונושפת כמו דרקון-אש, המדדים האנושיים לא תקפים לגביה, היא משהו אחר, מסתובבת בשכונה, ידיים ארוכות מדי, מרפקים זוויתיים, ברזלית, נהמות במקום מילים, הילדים קוראים לה ציונה המשוגעת, ההורים סופקים כפיים מה יהיה, כל הזמן ברחובות, מסתובבת בחוצות כמו כלב שוטה, גלי כמעט אף פעם לא יוצאת לרחוב, גלי כמעט לא יוצאת לרחוב, ילדה של בית, בית וספרים, הרגליים שלה לא רגילות לרוץ והיא רצה, המותניים שלה כמעט מתפרקים והיא רצה עוד, אמא לא בבית, אין לה מפתח, היא צריכה למצוא מקום בטוח, מהר, לא יכולה לרוץ ככה הרבה זמן, אין ברירה, היא חייבת להתחבא אצל פאניה ומאניה, פאניה ומאניה, שמות שתמיד הצחיקו אותה נורא, כמו צילי וגילי, שכנות בבניין, קומה ראשונה, על הדלת כתוב בפשטות, אקרמן, מעולם לא ידעה מי היא מי, לפעמים גלי רואה אותן מהמרפסת משתרכות עם הקניות, היא יורדת לעזור והן מודות לה בקרמבו מעוך, תמיד מסריח מנפטלין, גלי אוכלת אותו לידן, מתוך נימוס, אחת גרומה, מתולתלת באפור כחלחלי, תלתלים ממושמעים ותנוכי אזניים קטנים, עדינים, מחשבים להישבר, אחותה מוצקה ממנה, מטפחת ראש קשורה תחת סנטר עבה בולט, פנים רחבות, נימי דם גלויים שהצטברו סביב האף, עיניים עמומות, הן לא מדברות עברית, אין זמן להסברים, הדלת נפתחת, מאניה או פאניה מושכת אותה פנימה מהר, לא שואלת שאלות, נועלת אחריה פעמיים את הדלת, וגם את השרשרת מלמעלה? גם את השרשרת מלמעלה, פאניה או מאניה מאותתת שתבוא, בואי בואי אחריי בלי מילים, גלי אף פעם לא היתה בתוך הדירה שלהן, תמיד השאירה את הסלים על יד הדלת, הרהיטים דחוסים זה לצד זה כמו קרונות, הקירות מפרישים ריח כבד של נפטלין, חונק, שורף בעיניים, היא הולכת אחריה לחדר פנימי, חדר פנימי ובתוכו ארון גדול, כהה, פאניה או מאניה פותחת את הדלת של הארון, נכנסת ומתיישבת בתוכו, מתקפלת, מזמינה את גלי להכנס, גלי נכנסת, הדלת של הארון נסגרת בזהירות מבפנים, העיניים מתאמצות להתרגל לחושך, פאניה או מאניה מחזיקה לה את היד, יושבת בשקט, אף מלה, גם גלי אף מלה בתוך הריח של הזקנים, הארון באמת מאד מאד גדול, מדפים מסודרים, בגדים, כמה פנסים, תאורת חירום, טרנזיסטור, הרבה סוללות, קופסאות שימורים, בקבוקי מים, ועל המדף העליון כמה ארגזי קרטון קטנים, עם ניירות מוזהבים של קרמבו שמבצבצים החוצה. הן יושבות שם, שתיהן, הזקנה מושיטה לגלי קרמבו אחר קרמבו, מתחשק לה להקיא, היא מתאפקת, גלי לא יודעת כמה זמן, אין שעון בארון אבל הברכיים שלה מאובנות, יש לה פיפי, הריח של הנפטלין תקיף, היא פוחדת לזוז, איפה ציונה, איפה אמא, היא מחליטה לספור עד אלף, בלב, באלף היא תקום ותלך משם.