משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מחשבות קצרות. למשל: אניאואבתאותו. זה מספיק. אני יכולה שעות אניאואבתותו. גם הוא אואבותי. אני אותו והוא אותי. מחשבות ארוכות מדי עושות כאב ראש. אם כמה חוטי מחשבה יסתלסלו בטעות יחד, תכף תסתבך לה כזאת פקעת הדוקה, שתלחץ בדיוק איפה שלא צריך. אניאואבתותו. אמרתי הכל. זה מספיק.

עוד מעט הוא חוזר. מדביקה מצח לחלון. קר. מאחורי הזגוגית החוץ מתערפל. אני פוחדת שמשהו ישתבש. פוחדת שמשהו רע מאד יקרה לו. הוא דווקא טיפוס אחראי ושקול, אבל אין לדעת. אוטובוסים לא עולים על מדרכות? נהגי מסחריות לא מאבדים שליטה על ההגה? מוחה את השמשה בשרוול. משומקום תגיח מכונית. מהירות מופרזת, יכתבו אחר כך בדו"ח. אני רואה אותו. אני רואה אותו בבירור עף באוויר, נוסק בידיים פשוטות, מקשית מעט את הגב, הבעת פליאה קצת מטופשת תשתלט על פניו;  אלכסון זוהר של כאב יחצה אותו לשניים, והוא יתחיל ליפול חזרה.  

ראשונות יקרסו הרגליים על האספלט. אחריהן הגוף כולו, שמוט, רפוי, הראש מכה במדרכה כמה פעמים; טראח, טראח, בום. עוד מכונית תעבור, הנהגת נצמתת, לוחצת על הברקסים אבל לא מספיקה לבלום. פרץ דם מיימי, כפול, משפריץ החוצה מהנחיריים; הוא נוגע בעצמו, בקושי, זה שלו, דליל כל כך, ממאן להאמין, קורא בשמי, ריקי, ריקי, זרים מקיפים אותו, הוא מריח דם. מישהו צועק שהאמבולנס כבר בדרך. באזניו פוליפוניה דועכת של מלמולים אנושיים. "העיקר לא להזיז אותו," מנדב עוד אחד את המובן מאליו, כאילו יש למישהו כוונה כזו. אישה מבוגרת עם צמת שיבה ארוכה, אולי קיבוצניקית, תגהר כלפיו. לחייה סמוקות מן הקור. פניה סמוכים לחזה הרחב שלו, עיניה נקשרות אל הנקודה האחת, המבעבעת עכשיו מתחתיה מתוך חיות אכזרית, נואשת. היא תביט בכתם המתרחב על החולצה, הוא ייתפס בה, יאחז בידה בכוח השמור למעשים אחרונים, "אתה שומע אותי?" היא מתחננת, "איך קוראים לך?" ריקי, ריקי, אניאואבותך, נשימות חלושות, לשון כבדה נעה בקושי על מצע רוק מעורב בדם. "איפה האמבולנס," היא צועקת, רואים שהיא אישה שלא רגילה לצעוק.

*

שש אפס שש. תיכף יבוא, הערב תמיד משיג אותו. השמיים כבר גוועו מולי בלהט סתיו שיגרתי ופנסי הרחוב מנמרים את השדרה בבהרות אור. עד שיבוא אני בוהה בחוסר עניין במתרחש במגרש המשחקים. ילדים, אמהות, רעש. ילדה אחת קטנה מתייפחת בצד, בסמוך לברזייה. כתמי בוץ חומים על מכנסיים צהובים, פרפור שכמות עדין, ואיש לא ניגש לנחם. תמיד יש איזה ילד שבוכה לבד בצד ואף אחד לא שם לב.

שש אפס שמונה. הנה, הנה הוא מגיע, החלון סגור, הוא לא מבחין בי. לועס מסטיק בפה פתוח למחצה, מחייך חיוך נכלם לעבר אחת השכנות, מלהטט בכדורגל שהסתבך פתאום בין רגליו. בוא כבר, הדם שלי זורם מהר יותר, בוא כבר, אני פועמת אליו.

הצעדים שלו ארוכים ויעילים, תנועות הידיים מתואמות – לא מונפות גבוה מדי, כדי לא ליצור רושם מרושל, גם לא מהודקות אל הגוף בהתגוננות יתר. כך צועד אדם שחש נוח עם עצמו.

הדלת נפתחת, אני רצה אליו.

נשימה אחת זרה עוד מספיקה להתגנב פנימה, נושאת לתוכי את  האוויר החמצמץ של חדר המדרגות, אבל את הנשימה שלאחריה אני כבר נושמת מתוך הצוואר שלו, וגם את זו שלאחריה, וגם את זו שלאחריה. מחייכת. אניאואבתותו.

*

"מה עשית היום?" הוא שואל, ועד שאני חוככת בדעתי הוא מספיק לפתוח את המקרר, להציץ לתוכו ולסגור אותו באכזבה. מה עשיתי היום? חזרתי מהעבודה בשתיים, ישנתי שעה שלמה. אחר כך אני חושבת שחתכתי סלט: 2 עגבניות, 2 מלפפונים, בצל קטן, פלפל וגזר. הכל חתוך לקוביות זעירות, זהות בגודלן. כל עגבניה 100 קוביות לפחות. השיא שלי 128.

"סלט," אני עונה לבסוף.

הקוביות הצבעוניות מתנוצצות בקערת הפלסטיק כמו אבני חן. אני לא רעבה.

הוא לועס בקפדנות, אני יושבת לצידו. מזל שאניאואבתותו והוא אותי, אחרת איך הייתי מעבירה את הימים. הוא כמעט מסיים לאכול, מספיג ביסודיות את שאריות הרוטב האדום בתוך הלחם השחור.

מעבר לקיר, התינוק של השכנה מתחיל לבכות.

"איזה כיף לנו שאנחנו לא צריכים לסבול צרחות כאלה באוזן, אה?"

אני מהנהנת אליו, "הכי טוב ככה."

הבכי נפסק בו ברגע. אחר כך הוא מתבונן בי במבט ההוא והודף אותי לעבר אותו קיר עצמו ומקיים איתי יחסי מין ואני מרגישה הכי ריקה והכי מלאה וכל כך רוצה לתת לו הכל כולי שלא יעזוב אותי אפפעם שתמיד נהיה ככה ואם הוא לא רוצה ילדים בטח יש דברים אחרים שהוא רוצה ואני יכולה לתת לו רק להיפטר מהמחשבה הממאירה שאני לא מספיק טובה לו מכוונת את עצמי מתרכזת נמתחת כולי מתנשפת עליו מתרכזת עוד הוא מביט בי במבט המסוכן שאני אוהבת ומתרוקן אליי כולו.

*

רואים? לא רואים? ליתר בטחון אני לובשת סוודרים גדולים.

*

הוא שואל אותי מה קרה, בקול של תקלות רציניות- - -

הרי סיכמנו שעוד לא- - -  מוקדם מדי - - -

אני צוחקת אליו. בזמן האחרון כל דבר מצחיק אותי מאד. יש לי דגדוג פנימי.

"אל תדאג, זה לא תינוק. זה משהו אחר, יותר טוב. משהו שמאד רצית."

הוא מתכונן לענות לי, "ריקי, אני..."

אני רואה את ראשו נוטה אליי בזווית חדה, כמו ספינה נטרפת; ממתינה בשקט, אבל בלי ציפייה. כל התשובות לכל השאלות האפשריות כבר מוכנות בפה שלי, אדרבא, אבל הוא נמלך בדעתו ומשתתק, מפנה מבט אל החלון. אור בוקר עמום של שבת חורפית שוקע בחדר. אני נצמדת אליו מאחור, מתאימה את קצב נשימותיי לשלו ואומרת, "זוכר את הלפטופ שהראית לי פעם בקטלוג? אז זהו. ואל תשאל אותי איך עשיתי את זה, אני בעצמי לא יודעת."

הוא מסתכל עליי במבט ממושך ולראשונה מזה שנים אני לא יודעת לפענח את המבט שלו. מתאפקת יותר חזק לא לצחוק, אבל בכל זאת בורח לי מהזוויות צחקוק קטן, מינורי. את שאר הצחקוקים שמדגדגים לי בגרון אני בולעת חזרה מהר,  מניחה אצבע על הפה החשוק שלו ואומרת ששש ששש. ככה אנחנו עומדים כמה דקות, הראש שלי על הכתף שלו, הידיים שלו עמוק בכיסים ואני מלטפת לעצמי את הבטן, שהיא עגלגלה וקשה וצהובה כמו כדור באולינג. פתאום אני שוב רעבה, ואני מנשקת אותו אחת על העורף ומתנתקת ממנו. מתנדנדת אל המטבח, להכין לעצמי סנדביץ' עם פסטרמה וגבינה צהובה ורוטב אלף האיים והרבה הרבה חסה. והכי הכי כיף, לשים פרוסות בשרניות של עגבניה מלמעלה, עם  המון מיץ.