10/2007
אירינה פאלם - פמיניזם עייף
[אזהרת ספוילרים וכו'. מי שמתכוון לצפות בסרט, מוטב שידלג על רשימה זו. תודה]
בסרט "אירינה פאלם" מגלמת מריאן פיית'פול דמות של עקרת בית אפרפרה בגיל העמידה, סבתא לנכד אחד. הנכד חולה מאד. למעשה, חולה אנוש. הרופא מספר על טיפול רפואי חדשני במלבורן, תקווה ניצתת, אך נדרש סכום כסף גדול ומיידי. הוריו האומללים כבר מיצו את כל אפשרויותיהם הפיננסיות המוגבלות. הסבתא המסורה כבר מכרה כל מה שאפשר למכור.
נטולת הכשרה או כישורים מיוחדים, הגיבורה משוטטת ברחובות, מחפשת מקום עבודה.
לשווא, כמובן.
מגי, זה שמה של גיבורת הסרט, מבחינה בפתק התלוי על חלון ראווה:
"דרושה מארחת."
בין חנות בדים צבעונית לבין בית קפה, מגי עוברת דרך פתח מסתורי,המוביל אותה מטה מטה אל תוך מערת אלאדין - "עולם הסקס", זה שם המקום. כך, במרחק סטייה מזערית מהרחוב היומיומי ההומה, מתקיים לו במקביל עולם אחר, עולם חשוך ומוצלל. עולם בו נערות מרקדות על במה קטנה כשכמעט רק עורן לגופן, או לחילופין מתפתלות בחושניות מחושבת סביב גברים זחוחים בחליפות. המוסיקה מטמטמת, הולמת בעור התוף באינטנסיביות, בום בום בום, ללא הפסק. כמה מגוחך ייראה כל זה ללא המוסיקה, כל פיתולי הגוף המוגזמים הללו. במקום מעין זה המוסיקה היא כיסוי, באמצעות המוסיקה נשמרת תחושת רצף הכרחית, לא חשוב מתי יגיע הלקוח - באמצע היום או באמצע הלילה, המוסיקה תנגן, הבנות ירקדו.
"מארחת?"
"כן, מארחת זו מישהי שעושה הרבה דברים, למשל, מכינה תה" עונה מגי, בתמימות של עקרת בית אנגליה בגיל העמידה.
בעל המקום, מיקלוש החלקלק משומן הבלורית, מעמיד אותה על טעותה, בפנים חתומות ובהנאה שיש בה יותר משמץ סאדיזם. מי יעמוד בפני הפיתוי לסדוק מעט את מעטה התום של עקרת בית מהוגנת.
לא, היא לא תתאים לתפקיד מארחת. הוא בוחן אותה בעין של מומחה: מגי תוכל לשרת את הליבידו הגברי המתפרץ בחזית המביאות ביד. הוא מציע לה סכום כסף גבוה. מאד. היא מתלבטת, לבסוף היא נענית. אין לה חופש בחירה אמיתי.
השלב הראשון בחניכתה של מגי, עוד לפני שראתה או נגעה באיבר הראשון, מתבצע באמצעות השפה. מיקלוש מלמד אותה את הז'רגון המקצועי, היא חוזרת על המילים החדשות בתמהון, כמו שמשננים שפה זרה. המילה היא
'wanking'.
מה? מה? שואלת מגי.
מיקלוש סונט בה: אני מוכן להתערב שאת אפילו לא מסוגלת להגיד "זיון".
הוא המהגר בעל המבטא, הזר, האחר. היא בת המקום. בארץ המהופכת שמתחת לאדמה חל היפוך - באמצעות מיקלוש היא מתוודעת לשפתה שלה בדרך שמעולם לא הכירה. מיקלוש משכן אותה במקום שמעולם לא העלתה על דעתה שתהיה בו. מי בן המקום ומי המהגר פה?
השלב השני בחניכתה של מגי הוא החניכה המעשית. מגי מובלת אל התא הקטן בו תעבוד. שרפרף, מיכל עם חומר מסכך, קופסת טישויים על שולחן קטן. לואיזה, אחת מבנות המקום, מלמדת אותה את ההליך. מגי מבועתת. הפעולה מפורקת לכלל כוריאוגרפיה מכאנית של תנועות החוזרות על עצמן: לחיצה על הכפתור האדום [המסמן שהיא מוכנה], פיזור ג'ל סיכוך על הידיים, שפשוף האיבר המשורבב פנימה, קינוח בטישו, הטישו נזרק לפח, לחיצה על כפתור כדי לזמן את הבא בתור.
מגי מתחילה: מצד אחד של הקיר מושטת יד, מהצד השני משורבב קדימה איבר מין גברי. המפגש בין האיברים נעשה דרך חריר עגול, מואר באור אדום, כמו עין עיוורת שאיש אינו מביט דרכה. אין צורך בגוף כולו, רק באיברים הפונקציונליים, החלקי מייצג את השלם ומייתר אותו. החור הוא המהות.
כל תינוק חווה את רגע גילוי הידיים שלו עצמו. הוא מרים אותן אל מול עיניו, הן מופיעות, מעשה קסמים, בשדה הראייה שלו. הוא מזיז אותן, הופך אותן, מניע את האצבעות. מתייחס אל ידיו כאל צעצוע, כאל אובייקט המנותק ממנו עצמו. כך מגי, בתום יום עבודה בו ידיה הופקעו ממנה, מביטה בהן בתחושת זרות. היא בוחנת אותן בחשדנות – האומנם אלה הידיים בהן שפתה תה, תלתה כביסה, ליטפה את נכדה החולה? המצלמה מתמקדת בידיים לאורך הסרט כולו, קלוז אפים עם אוריינטציה פטישיסטית.
בשל ההזרה, כל תנועה יומיומית מקבלת פתאום משמעות גרנדיוזית.
איך מעבירה המצלמה את המתרחש?
הסרט, למרות הנושא הפרובוקטיבי, ואולי דווקא בגללו, מצולם באופן פוריטני. העירום הפרונטלי היחיד בסרט הוא של הנערות הרוקדות, כל הגברים בו לבושים, לכל היותר מתעסקים ברוכסנם. כך נוצר הבדל מובהק בין הלקוח למוצר. מגי גם היא אינה נחשפת בגופה – רק פניה גלויות, וידיה. כל השאר מכוסה היטב היטב.
במהלך האקט, המצלמה קולטת מהצד את תנועת היד המונוטונית של מגי. סל האשפה שלמרגלותיה מתמלא בטישויים מקומטים ומשומשים. אך בחזית התמונה מונח תרמוס הקפה שהביאה מהבית, מסתיר את האינטרקציה עצמה.
בסצינה המרהיבה ביותר בסרט המצלמה עוברת אל הצד השני, אל הצד הגברי של החור בקיר. משם נראה רצף תנועות גוף של הגברים, הגומרים בזה אחר זה לתוך ידה של מגי. כל גבר ודרך הביטוי, אה, הייחודית לו. צעירים וזקנים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, ממושקפים וקרחים – הרצף משעשע להפליא, וטיפ טיפה מגרה גם. אפילו בסצנה זו, הבוטה יחסית, מוסכמות החשיפה נשמרות בהקפדה: לא רואים עירום גברי, לכל היותר תיראה יד נלפתת בחוזקה סביב מוט ברזל ברגע הגמירה, או יד המלטפת את הקיר בתנועות ערגה בעוד הגבר מטופל. ברגעים אלו דווקא היד הגברית הנתקלת בקיר היא איבר הכמיהה למגע עם המין השני, מגע שיש בו יותר משמעות מפורקן רגעי, מכאני.
האם מגי היא זונה?
איכשהו, במסגרת הנורמות החברתיות, טיפול ידני נחשב סטרילי, יחסית, שלא כמו מציצה או חדירה, הנחשבים יותר 'מלוכלכים'. מגי אינה רואה בעצמה זונה. במשך הזמן היא מפתחת מיומנויות ובונה לעצמה שם במקצוע – היא 'אירינה פאלם'. גברים רבים רבים מתגודדים מול תאה הקטן, בעלים של מכון מתחרה מנסים לפתות אותה לעבור אליהם. היא יודעת שהיא הטובה מכולן. משהו משתנה בתוכה – היא מקפידה יותר על הופעתה, מפתחת בטחון עצמי. היא מסוגלת להתעמת עם חברותיה החטטניות, המרושעות. מגי כבר אינה נבוכה, היא חשה בנוח במקום עבודתה, מבייתת גם את התא הקטן: תולה תמונות לקישוט, מצטיידת בחלוק עבודה פרחוני, מחליפה את הקרם שמספק מקום העבודה במיכל קרם אישי משלה.
הדילמה ברורה. מגי מנסה להרוויח את הכסף כדי להציל את נכדה, היש מטרה נאצלת מזו? כשהיא נחשפת על ידי בנה, כלתה מתייחסת אליה בהערצה, אך בנה זועם – אינו יכול להכיל את המחשבה שאימו היא פועלת מין, אם אם היא עושה זאת למען מטרה ראויה. ההסתייגות שלו מבוססת על יסוד קמאי לחלוטין. הוא מכנה את אימו זונה וטוען שהכסף 'מלוכלך'. אך מגי כבר אינה אותה מגי. היא בטוחה במי שהיא ובמה שהיא עושה, ומעל לכל – בטוחה במטרה שהציבה לעצמה. בסוף הסרט מגי חוזרת למקום העבודה למרות הסתייגויותיו של בנה, עליה למלא את התחייבויותיה עד שתצבור את הסכום כולו. היא חוזרת כמנצחת, ואף ממירה את מגע היד המכאני בנשיקה מפה לפה עם מיקלוש: המחיצה נשברת, הגוף המפורק לאיבריו שב ומתלכד.
לאורך הסרט מתפתחת בין מגי לבין מיקלוש מערכת יחסים כלשהי, לא ברורה, הליך של התקרבות אנושית איטית – פעמים אחדות לאורך הסרט מגי שבה ושואלת אותו, "אבל מה איתי? האם אני רק עסק עבורך?"
אם בהתחלה התשובה היא חד משמעית : כן, רק עסק, הרי שבהמשך החד משמעיות הזו מתערערת. מתפתחת ביניהם ידידות, אמפתיה.
לכאורה טוב הלב והאנושיות של מגי ממיסים בסופו של דבר את איש העסקים הקשוח, ומתאפשר מגע ישיר של שפתיים בשפתיים, ללא מחיצה מפרידה. מגע אמיתי, לא מזוייף כמו המגע המהוקצע ששואף אל השיא מהר ככל האפשר. נשיקה היא מגע מתעכב.
הסרט לכל אורכו חותר כנגד ה'מסר' שלו עצמו: מצד אחד, הסרט עוסק בהעצמה נשית – בתחילת הסרט מגי היא אישה חלשה, בסופו של הסרט היא אישה חזקה ובטוחה בעצמה, אך הדרך אל ההעצמה עוברת דרך תעשיית המין, שבעיקר נהנית ממוניטין מפוקפק של תעשייה המנצלת נשים. וזה, גבירותיי, אירוני להפליא. בסוף הסרט, כשהגיעה נשיקת השפתיים, חשבתי לעצמי שהרגע קיטשי מדי ולא אמין, וצובע באי אמינות את הסרט כולו. אחר כך הבנתי שהסוף מלעיג על הדרישה להפי אנד רומנטי, דווקא מתוך האג'נדה הפמיניסטית העייפה, הריאליסטית כל כך של יוצריו: פמיניזם יומיומי, שלא עושה מעצמו עניין, אפילו בלב ליבה של התעשיה המנצלת נשים. הפי אנד רומנטי תלוש בסרט כזה חייב להיות חתרני.
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: