משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[נכתב מזמן, עבר שיפוץ, מעלה אותו לבלוג כי משום מה הסיפור הזה נשמט, ואני אוהבת אותו]

זה הקרקור הבלתי פוסק של התרנגולות שכמעט ומוציא את הדסה מדעתה. כל השאר בסדר גמור, אין טענות, ממש בסדר גמור. הדסה לא אחת שמתלוננת, לא על הסרחון, ולא על הזבובים, ובמשך הזמן השרירים לומדים לציית לכל צו עבודה גופנית מאומצת, מה יש לדבר. אחרי כל כך הרבה שנים מתרגלים לכל דבר, העיקר שיש פרנסה, תודה לאל. כן כן, זה רק הרעש שנהיה בלתי נסבל באמת. אילו רק היה מישהו מצליח לעשות משהו עם הרעש, אילו רק חדלו המטילות מלקרקר ולטרטר סביבה בלי הפסקה, אולי בכל זאת הייתה צומחת טובה מתחת לכל זה, אין לדעת. אולי לא הייתה הדסה מתפתה לחשוב מחשבות אחרות בעודה שוטפת את סביבת הכלובים בצינור לחץ, מגפי הגומי השחורים מצליפים בבטון הרטוב, צעד ספלאשש, צעד ספלאשש.

יום מיוחד היום. יום חג. הדסה אוחזת מקל ארוך שמלקחיים בקצהו, ומושכת החוצה את הפגרים מתוך הלולים, מבטה אטום כמבטם. היום אפילו ההמולה הנרגשת בכלובים לא תצליח לקלקל לה, הרי הודיעו שהמלחמה נגמרה. הדסה חוזרת על המילים בקול רם, המלחמה נגמרה, ופיה מתמלא רוק. כבר נזדמנו להדסה בימי חייה מלחמות כאלה ומלחמות אחרות, וסופן, היא יודעת, להסתיים בפורקן גדול. המוני אנשים נשלפים מהבתים ונורים אל הרחובות, ומשם נשאבים כולם יחד בזרם אדירים אל העורק הראשי של העיר, עד שהוא נסתם מרוב צפיפות, הבל-פה נוגע בהבל-פה ממש.

טרטור להבי מסוק עובר נמוך וחותך וקולני מעליה, מטלטל את האוויר. להק המטילות נענה מייד, משתלהב לשיאי קרקור חדשים, מנפנף כנפי סרק, והדסה, שאינה יכולה לשאת זאת יותר, סותמת אוזניה עד שההמולה שוכחת. רק עמוד נוצות לבן עודו חג לאיטו ורוטט ומתפרק מעליה בדרכו מטה, עטוף הילת אור בוקר בהיר הוא קורס על ריצפת הבטון. שום תכונה מיוחדת לא ניכרת במשקים הסמוכים. מעניין אם ועדת התרבות תסדר חגיגה גם אצלם, בכפר. וכי מה כבר יעשו? בן-בסט יתלה שורת דגלי לאום על חזית בניין המזכירות? כשנגמרה המלחמה הקודמת, היא נזכרת, הוציאו כלי נגינה לדשא הגדול ואנשים שרו עמוק אל תוך הלילה. הדסה זוכרת את הלילה ההוא היטב. היא שכבה על הדשא המטולל, והרהרה שוב ושוב: "אבל זה הכל? זה הכל?" הכריחה את עצמה לשיר יחד עם כולם, חשבה שתשתגע, שרה חזק יותר מכולם, להשקיט את התנודה הפנימית. הלילה בכפר סמיך יותר מהלילה בעיר, וקולות השירה לא עלו מעלה, אלא הצטברו סביבה לזמן מה, טבעות-טבעות, עד שהתפוגגו כליל.

להדסה כבר אין סבלנות לחכות, הרי המלחמה נגמרה. כך אמרו בפירוש. היא מרגישה בעצמות איך מתגברת התכונה ברחובות העיר הקרובה, מרחק שלושים דקות נסיעה באוטובוס לכל היותר. המייה דקה עולה מהכיוון ההוא, עוד מעט ייאסף ההמון בחוצות וישאג בפראות; והאורות, ונערות בשמלות קיץ צבעוניות ימטירו פרחים וסוכריות על החיילים שחזרו,  והחיילים ינשקו אותן נשיקות צרפתיות ארוכות על הפה, כי הם חיילים, והיום מותר, ואיש לא יגער ואיש לא יקפיד על מה שהגון ומה שלא.  נכי מלחמה יקיפו את הכיכרות בתהלוכת כרום של כסאות גלגלים נוצצים, ואנשים זרים יקראו להם גיבורים ויגשו לטפוח על השכם כי מה שמגיע מגיע, ומישהו יזכיר את אלו שלא זכו וכולם ימחו דמעה ויגידו שבזכותם, וכבר הדסה מגלגלת בראשה את התזמורות שינגנו שירי נצחון עליזים בקרנות הרחוב. כן, כולם ישארו ערים עד מאוחר וישתו יותר מדי, אי השקט של הדסה מתגבר, אפילו עם הילדים לא יקפידו היום. הוריהם ישמחו אותם בגביעי גלידה, כמו אז, לפני המון שנים, כשההורים של הדסה עוד גרו במרכז העיר ובכל מוצאי שבת ישבו שלושתם בבית קפה והזמינו גלידה ספיישל עם מטרית נייר ורודה מתקפלת מלמעלה. הדסה נאנחת אנחה שכולה שמלת מלמלה בצבע תכלת ונעלי לכה קטנות. היא יודעת שאנשים יפרקו היום עול. לא בכל יום נגמרת מלחמה.

*

מגירה נפתחת, קרקוש כפות ומזלגות, מגירה נטרקת. הדסה מחלצת פשטידת קישואים טריה מהתנור ומסיימת לשטוף את מעט הכלים המלוכלכים שעוד נותרו בכיור. היא לא מהנשים האלה שרצות החוצה להתהולל בכל הזדמנות ומשאירות מאחור בית מוזנח, העיקר לבלות. הה. הדסה נוסעת העירה רק בהזדמנויות מוצדקות. בינתיים היא עוד עסוקה, לא חסר מה לעשות. כל עוד נמשכה המלחמה הדסה נמנעה מלנקות את הבית, ראשה לא התפנה להבלים, נלפתה אל הכורסה והאזינה לרדיו במשך שעות. אבל עכשיו סוף סוף השתחררה מהצורך לעסוק בעניינים הרי גורל, והיא מקרצפת את משטח השיש עד בוהק ומתלבטת מה לכתוב בפתק שתשאיר. האם תכתוב:

"נסעתי העירה לחגוג עם כולם, אל תחכו לי."

או אולי מוטב, "נסעתי לשיפרה, אחזור מחר."

לבסוף היא כותבת:

"נסעתי העירה, יש פשטידת קישואים. אחזור בלילה".

הדסה מוודאת שהתריסים כולם מוגפים ורק לאחר שהבית נמצא נעול ומוברח לשביעות רצונה היא מתלבשת.

*

צפוף באוטובוס, והדסה כבר השלימה עם כך שתיאלץ לצלוח את כל הנסיעה בעמידה. נסעו בקושי חמש דקות, וכבר אין די אוויר לנשימה. החום הדחוס מסחרר את ראשה, והיא צריכה להתרכז כדי לשמור על יציבות ולא להתגלגל במעבר, בין תרמילי חיילים לבין תיקים של סתם. רק זה חסר. לא חשוב, הדסה לוחשת לעצמה, לא חשוב. הנהג מפציר בנוסעים להצטופף עוד, קולו במיקרופון נשמע מתכתי וקטוע, והדסה חושבת שהוא נשמע כמו מפקד המתחנן לקבל תגבורת ברשת הקשר הצבאית. למזלה, הבעל שלה מבוגר מכדי להילחם ושני בניה צעירים מכדי להתגייס. אלה שנים של חסד מושהה, היא יודעת. המלחמה הנוכחית התהפכה אמנם מעל לראשם אבל לא ממש. במלחמה הקודמת, הרה ומטופלת בתינוק, גייסו את עודד מייד בהתחלה, ועל המלחמה הבאה אינה רוצה לחשוב, לא עכשיו. הנוסעים האחרים כמוה, איש לעצמו, תולים מבטים סתמיים בחלון, והדסה דווקא ציפתה שתתעורר איזו קירבה ביניהם, איזה דוק  של חמימות שישרה מעל כולם, ואם לא אחווה אז לפחות מלמול נרגש, והנה, כלום. ממש שום דבר. ביציאה מהכפר הברושים מלווים את האוטובוס במרווחים קצובים, כמו משמר כבוד.

הדסה נזכרת  בפעם הראשונה שהגיעה לכפר, לפני ארבעים שנה בערך, כשהברושים עוד היו עקומים וקטנים, והדרך צרה ומשובשת. גלגלי המכונית של אבא הרימו עמוד אבק סמיך ששרף בעיניים והסתיר הכל, כמו הוילון מעל המסך בקולנוע "אורלי". הייתה בת שש בקושי. אבא ואמא לא החליפו מילה כל הדרך, כמו היו זרים גמורים, גם לא הסכימו להפעיל את הרדיו. אמא מדי פעם סובבה ראש אל החלון והדסה מנתה את הדמעות אחת אחת, קטנטנות ונכלמות, מדרדרות על לחיה ונחבאות בתוך הצווארון. היא לא הבינה למה אמא בוכה. יכול להיות שאמא לא אוהבת את הבית החדש? הם הושיבו אותה במושב האחורי על שתי כריות, בין מזוודות וארגזי קרטון. רגליה הדקות נותרו פשוטות באוויר. משהו מר וקשה נתפס לה בגרון, והפיפי לחץ מאד, אבל השקט במכונית הכביד והעיק כל כך עד שלא העזה לבקש, ופתאום הזרם החם בין הרגליים ויותר לא זכרה. אחר כך אבא מכר את המכונית, והסתבר להדסה שהם נשארים בכפר לעולמי עולמי עולמים.

הדסה דווקא אהבה את המרחבים, ואת עץ החרוב, וגם את הבריכה הקטנה שבסבך חיקה קרקרו קרפדות, וגם את הרוח שמעוררת פתאום בנשיפה שורקנית את שדות החיטה המתנמנמים בשמש. היא התגעגעה לעיר רק מעט, כמעט בכלל לא. מן הסתם הייתה העיר נמחית מזכרונה כליל, לולא התעקשה אמא להתיישב על קצה מיטתה בלילות ולספר בחושך סיפורים מופלאים על בית האופרה, והפרוות, ובתי-הקפה, וחלונות הראווה.

הדסה זוכרת את קולה של אמא לוחש לה בשקט עצוב מתגעגע שכזה. היא זוכרת את כפות הידיים של אמא, שפעם היו כל כך רכות וריחניות, ועכשיו שורטות את לחייה בליטוף. במשך היום אמא לא דיברה הרבה, רק עבדה ועבדה, תמיד היה כל כך הרבה מה לעשות. בערבים היתה נינוחה יותר, הרבה יותר נינוחה, "אז את שומעת דס'יק, הייתי מתלבשת בבגדים יפים, ומורחת רוז' וליפסטיק אדומים, ורגע לפני היציאה מהבית לא שכחתי ללחוץ על הכרית הקטנה של  הבושם ושמתי קצת מאחורי האזניים, וגם פה בחזה, כולם תמיד אמרו שלמלכה יש את הטעם הכי טוב בבושמים ובגדים." להדסה אף פעם לא היה ברור מי הם אותם "כולם", אבל את ההמשך הכירה בעל-פה, איך אהבה לטייל ברחובות שלובת זרוע עם אבא חבושה בכובע חגיגי גדול, לא כמו הכובעים הפשוטים של הפלאחיות האלה פה, היתה מוסיפה תמיד, "את הכובע שלי הביאו מחוץ לארץ", ואמרה פאריש, ורק שנים אחר כך קלטה הדסה שהתכוונה לפאריס. ואיך יצאו לרקוד בערבים בבתי-קפה, "ואבא שלך לא אהב לזוז, תמיד ישב בפינה, עם פרצוף ארוך. מה הוא חשב, שאני אשב לידו כל הערב כמו פסל? כבר סיפרתי לך שהייתי הרקדנית הכי טובה בבוקרשט כשהייתי צעירה? הוא היה מסתכל עליי אבא שלך והפרצוף שלו היה נהיה  ארוך כמו צנון וממשיך להתארך עוד יותר לריצפה, ומה אני אשמה שכולם הזמינו אותי לרקוד. בחיי שכלום לא עשיתי, כלום" דרך החלון נשמעו קולות הצרצרים שליוו את סיפוריה בניגון קייצי מונוטוני, וכשאמא הייתה מתחילה עם אחת השתיקות שלה, הדסה הייתה מסתובבת אל הקיר ונרדמת, וטעם העיר הגדולה בפיה ובחלומותיה.

*

המזגן באוטובוס מרמה, ובלוטות הזיעה של הדסה בוגדות בה ונכנעות ללא תנאים מוקדמים. מהר מאד פלגים דקים ניקווים לאורך גבה, עוקפים את רצועת החזיה עד שנספגים בתחתוני הכותנה. הנוכחות החמוצה של הזיעה מפתיעה אותה, זו הסגת גבול, מקומה של זיעה מהסוג הזה שמה בלולים, ולא כאן,  אבל המלחמה נגמרה, היא מנחמת את עצמה. גם הפעם הדסה מתחרטת על שנכנעה לדחף הנשי להתגנדר, כאילו היתה סתם עוד אישה פתייה מהכפר שמחפשת ריגושים זולים בעיר הגדולה. מדוע לא בחרה ללבוש בגדים אווריריים יותר במקום זוועת השמלה הצמודה הזו, שאמנם מחמיאה לקווי גופה אבל בכל זאת, נו.

בעוד כל כולה מרוכזת בכאב שבכפות רגליה, מייחלת לרגע בו תוכל להסיר את סנדלי העקב ולו רק לרגע - נכנס האוטובוס לשטח התחנה המרכזית ונעצר בקול חריקה.

*

כשהדסה יורדת מהאוטובוס, היא קודם לכל בוחנת ביסודיות את דמותה המשתקפת בחלון ראווה של חנות "טמבור" ישנה ומוזנחת. בכל זאת, מבעד למעטה הזוהמה, מצליחה הדסה להבחין שהמצב רע, רע מאד. מילא הזיעה, אבל היא נראית כמי שרק לפני רגע קפצה מטרקטור וכנגד זה אי אפשר לעשות דבר. היא מלחלחת את קצות אצבעותיה במעט רוק ומנסה לסדר משהו, מתייאשת, ורק אז מתפנה להביט סביבה עוד. ניצבת במקומה כמו אי, מוקפת אנשים ממהרים. כל כך ממהרים, עד שנדמה שהם חולפים לידה בשריקה, במין יעילות עירונית נחרצת מבהילה שכזאת. איך הם עושים את זה. לפעמים היא שוכחת עד כמה האנשים העירוניים עניניים. הדסה נשענת לרגע על עמוד התחנה כמו נקשרת לעוגן זמני, עד שיבוא עזרה. כעבור דקות אחדות היא מסמנת מולה נערה אחת, שלהערכתה עוד לא מלאו לה עשרים. הדסה חושבת שאותה נערה לא נראית כמו כולם, היא איטית, אפשר לומר מסוייגת, כמעט חולמנית אפילו. אולי היא.

"תסלחי לי, אולי את יודעת איך מגיעים לחגיגות?"

מקרוב הנערה נראתה מעט יותר מבוגרת,  ויותר בטוחה בעצמה.

"איזה חגיגות את מחפשת, גיברת?"

קולה היה חד ולא מספיק נעים, אבל הדסה המשיכה.

"החגיגות של המלחמה. המלחמה שנגמרה."

הנערה לא ענתה. היא נופפה לנערה אחרת, מעל לראשה של הדסה, והתרחקה לכיוונה. הדסה הוסיפה לבהות בה, אולי בכל זאת תיזכר ותתחרט ותיכף תשוב ותענה. אבל שתי הצעירות מתנשקות פעמיים ומתרחקות משם מצחקקות. הדסה עוד מספיקה לשמוע אותה מתלוננת, "תראי את זותי, חגיגות היא מחפשת, מבלבלת את המוח עם מלחמה שנגמרה. למה תמיד כל הדפוקים נטפלים דווקא אליי, תגידי."

הדסה מתחילה לצעוד בלי מטרה מוגדרת. החום הגדול מתפוגג באחת, כמו פקק שנשלף מבקבוק שמפניה, ורוח ערביים מפתיעה בנעימותה עולה מהים, גודשת את הרחוב, הודפת ממנה והלאה את ריחות הטיגון וזוהמת האוטובוסים. אורות העיר נדלקים בהדרגה. אולי בכל זאת עדיין אפשר להציל, הדסה חושבת, לא יכול להיות שהחגיגות רחוקות מדי, אבל לא מעזה לשאול, פוחדת ששוב יצחקו.

מישהו מכוון פסנתר והיא מתפתה להכנס לתוך אחד מבתי האוכל, או מה שזה לא יהיה. הדסה רעבה ולא יזיק לה לנוח מעט. בפנים חשוך, רק מקומות ישיבה אחדים תפוסים על ידי צלליות מטושטשות, ספק נשים, ספק גברים. המקום מוכר לה במעורפל, ומתוך תחושת הכרות מצומצמת הדסה מרשה לעצמה להתרווח קצת יותר. זמרת שמנה בתוך שמלה זעירה עומדת על הבמה, מסתירה בגופה את הפסנתרן וחלק נכבד מהפסנתר. הדסה נצמדת אל הבר, מתיישבת במושב הפינתי. המוזג ממהר אליה עוד לפני שהיא מספיקה להניח את התיק ולקפל לתוכו את משקפי הראייה, ושואל,

"ומה גבירתי תשתה"

הדסה, נבוכה כמו תלמידה שנתפסה בקלקלתה בשעת בוחן פתע בשיעור חשבון, מצביעה על המשקה החום-בהיר-שקוף שממלא כמחצית כוסו של איש העסקים האפרפר בחליפה היושב משמאלה, לואטת,

  "כזה."

לזמרת יש קול מלוכלך. הדסה לוגמת בזהירות, והזמרת נאנקת:

Il me parle tout bas,

Je vois la vie en rose.

הדסה מזהה את המנגינה, ומהמהמת. היא מחייכת אל האפרפר ומרימה את הכוסית גבוה, כמו שראתה בסרטים. הוא מחייך אליה בחזרה, יש לו שיניים לבנות מאד. הדסה לוגמת הכל מהר, כפי שאמא שלה נהגה לשתות את התה הרותח מוקדם בבוקר. היא נשנקת, אך ההשתנקות נעימה לה. קיוותה שבהמשך הערב הזמרת תשיר משהו אופטימי יותר, קופצני יותר, פטריוטי, כזה שיגרום לכל המלחים בחופשה להעיף את הכומתות למעלה ולהניף באוויר את כל הנשים המזדמנות בריקוד פרוע. המוזג שואל אם למזוג לה עוד משקה אחד, היא מהנהנת, האפרפר בחליפה מזדרז להצהיר שהוא מזמין, ומתקרב קצת. הדסה מרגישה קרוסלה איטית שמתחילה להסתובב בתוך ראשה, סוסים, מרכבות והכל, ומצחקקת, "דיו, הויסה", האפרפר שוב ממלא לה את הכוס וחמימות טובה מחליקה מהגרון אל הבטן ומטריפה את הסוסים עוד יותר, היא שוב חושבת על אמא שלה, מנסה לדמיין אותה צוחקת במקום כמו זה, והאפרפר מחזיק לה את היד ומתכופף אליה, נדמה לה שהוא רוצה לשאול אותה משהו, היא לא שומעת-

המלח שיושב משמאלה גוהר כלפיה ושואל אותה משהו, היא פשוט מתה על המדים הלבנים שלהם. הוא כל כך צעיר, המתוק הזה. ושרירי. נורא נורא שרירי. בטח מותח חבלים על הסיפון כל היום, ואיך הוא שומר על השיניים שלו לבנות כל כך. עכשיו היא אפילו עוד יותר שמחה שהמלחמה נגמרה ותודה לאל שלא ישלחו את ג'וני שלה אל החזית. אין לה מושג מה הוא שואל אותה, היא צוחקת, הקרוסלה עם הסוסים והכל כבר מזמן איבדה את נקודת האחיזה בבטן, עכשיו היא מסתחררת לה בכל הגוף, מתפרעת בתוך ראשה, לא איכפת לה שג'וני מעסה לה את הירך, דווקא נעים, היא נדבקת אליו, מנסה לכוון את השד שלה כך שהפטמה תגע-לא תגע בזרוע שלו. "אוח, אלוהים. איזה שריר, אני מתה", היא חושבת לעצמה והקרוסלה והכל, וג'וני מלחך לה את תנוך האוזן ואחר כך לוקח אותה למצוץ לו בחצר האחורית. העיר שקטה מאד, מנומנמת, כאילו שכחו לספר לאנשים שהמלחמה נגמרה, אבל מה איכפת לה, מחר זה מחר, היום זה היום, ומלחמות? נגמרות. בטח שנגמרות.