משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[כותרת צפויה, מלמלה מירי, ואף על פי כן השאירה אותה שם]

ריימונד קארבר (1988-1938) נחשב לאבי המינימליזם הפרוזאי. הוא סימן את הדרך ב1981, עם הצלחת קובץ סיפורים קצרים שנקרא - "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". סיפוריו  נכתבו בסגנון ריאליסטי לקוני, ייחודי לו. פרוזה כמעט סטאנוגרמית, גברית מאד. על ההצלחה תעיד גם הכמות היוצאת דופן של כותבים-חקייני-קארבר שהופיעו אחריו.  

מה יש בסיפורים הללו? הרבה בדידות, מעט אהבה (או השלמה מיואשת. אצל קארבר הגבולות ממילא מטושטשים).  גיבוריו חיים בתוך עולם סגור של אין מפלט, מתנהלים בתוך מערכות יחסים רעועות להכמיר, צפים בקושי, ככל יכולתם, בין שברי משפחות, מוטלים של דרכים צדדיות, פרברים זנוחים של צווארון כחול עמלני. גיבוריו הם אנשים פשוטים שפעמים רבות נהדפים אל השוליים בשל צירוף נסיבות מחורבן. סיפוריו מספקים תשובה מוחצת למי שתוהה מה קורה כשהחלום האמריקאי מתנפץ לכדי סיוט, הרחק הרחק מהזוהר האורבאני של המטרופולינים.

ועדיין, חסד עדין שורה על כל אחד ואחד מסיפוריו. למרות הבוטות ("איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי", "עיוור בבית שלי לא היה משהו שחכיתי לו בכליון עיניים"), למרות הכאב ("שפתיו נפשקו בעוד נשימתו האחרונה נפלטת מגופו"), ואולי דווקא מתוכם - בסיום הקריאה עולה ברורה מאד אותה תחושת חסד ("הוא איש מכירות. הוא בעלי"), כי המבט הכותב שלו אנושי כל כך, עד שאי אפשר לעמוד בפניו. זה לגמרי ממיס.

השפה הבלתי אמצעית, התחביר הלא מתוחכם, הסטקאטו האופייני שמנגן את המשפטים - מספקים תחושת כזב שכל אחד יכול לכתוב משהו בקארברית, אם רק ירצה בכך. לא נשכח ולא נסלח, שנים אכלנו תוצרים כחושים של שפה רזה, פרוזה שהתהדרה בדלות החומר. דומה שרק בשנים האחרונות  מתגברת הסיפורת המקומית על הפרעת האכילה המתמשכת: סוף סוף יש מי שהבין שהפשטות הקארברית רחוקה מפשטנות.

מהו הסיפור הקארברי האהוב עליכם? הסיפור האהוב עליי (היום) הוא "הם לא בעלך." כקוראת, פעמים רבות חשתי שאותו איפוק קארברי מפורסם הוא שמאפשר לו לגעת בליבה מבלי לחרבש הכל לכדי מופע רגשני רווי פאתוס, המדרדר לקתרזיס כל-אמריקאי מוכר (אותה אנחת "אוווווה" מתמשכת שגועה הקהל באולפן). התחושה הייתה שהאיש הזה פשוט יודע איפה צריך לעצור.

לאחרונה מתברר שלא בדיוק.

אלמנתו, טס גלאגר, משוררת מוערכת בפני עצמה, הוציאה מחדש את הקובץ שהזכרתי, 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה', תחת השם המקורי - Beginners, ובנוסח המקורי כפי שיצא תחת ידו הכותבת של קארבר. מסתבר שהנוסח שיצא לאור לאחרונה, רחוק מרחק די גדול מהנוסח המוכר לנו. עמוס יותר, יש יאמרו (=אני) מפוטפט, ובעיקר - הרבה הרבה יותר סנטימנטלי מהקארבר שחשבנו שאנחנו מכירים.  מסתבר שעוד ידיים נגעו בסיפורים הללו בדרך אל הדפוס, נגיעה לא רכה בכלל. האלמנה טוענת שהיא משקפת את רצונו האמיתי של הנפטר. מי יבין שיקולי אלמנות, ועוד אחרי עשרים שנה.

א.ב. יהושוע כותב:

" עורכים המנסים ללוש את היצירה שמוגשת להם ולערבב את בצקה, עלולים לסדוק את ליבתה הפנימית. במשך השנים התגבשה הליבה הספרותית של סופר מנוסה והתייצבה, על יתרונותיה וחסרונותיה, וזעזוע חזק מדי עלול לשתק אותה. אך אין פירוש הדבר שהעריכה הרצויה או הדרושה היא מינורית. עבודת העורך יכולה להיות משמעותית מאוד, מעורבת מאוד, כל עוד היא קשובה. ואם יש לך אמון בעורך שלך, ואתה יודע שהוא מזדהה עם היצירה ומבקש את טובתה, אינך נעלב מן העריכה, אפילו כשהיא תקיפה. "

מנחם פרי כותב:

"עריכת ספרות היא בין השאר פעולה פרשנית, הכרוכה גם בשיפוטי טעם. מי שאינו קורא ספרות רגיש ומעמיק, בעל טעם ובעל מיומנות מפותחת של אינטרפרטציה, אינו יכול לערוך ספרות כראוי. עליו להיות כזה כדי שיוכל להציע למשל לשנות את מבנה הספר, את סדר פרקיו; לעבור מגוף ראשון לגוף שלישי; להוריד או להעלות את משלב השפה; לתת לקורא רמזים או להרחיק ממנו אמירות מפורשות מדי; למחוק שורות דביקות, הגולשות לחוסר טעם, לפטפטת, לגוזמאות; להחליק צרימות; ולעתים ממש לשכתב פסקאות שמסיבה כלשהי לא צלחו תחת ידיו של המחבר וזקוקות למגעו של אדם פחות מעורב, אם כי מעורב-דיו, שמכיר היטב את קולו של המחבר ומבין לעומקו את הספר ואת מה שדרוש לו."

בשני הציטוטים שהבאתי, מעניין להשוות בין נק' המבט המסוייגת למדי של הסופר לבין נק' המבט החופשית יותר של העורך. ידועים הסיפורים על המשורר/עורך עזרא פאונד אשר קיצץ לכדי מחצית את 'ארץ ישימון' של ט.ס. אליוט, ועל לאה גולדברג, שכמעט ולא זיהתה את התרגום שלה ל'מלחמה ושלום', לאחר שעבר הליך עריכה אינטנסיבי בידיו של שלונסקי. שמו של הבוחש במילים של ריימונד קארבר היה ליש. גורדון ליש, עורך וסופר. במאמר מהניו יורק טיימס שתורגם לעברית, ופורסם ב"הארץ", נכתב -

"רבים מחסידיו (=של קארבר) היו מודעים לשמועות כי גורדון ליש, העורך הראשון של קארבר בהוצאת אלפרד קנופף, ערך באופן נמרץ ויסודי ובמקרים אחדים אף קיצר לא במעט, את הסיפורים לפני צאתם לאור כדי לחדד את קולו של הסופר. בשעתו התחנן קארבר לפני ליש להפסיק את הפקת הספר, אבל ההוצאה פירסמה אותו למרות הכל והוא זכה לשבחי הביקורת"

לפני שבועות אחדים הניו-יורקר הגדיל עשות, ופרסם את התיקונים של ליש על גבי המקור של קארבר.  עיינתי ארוכות בנוסח הזה, המרתק בעיניי. כמה הזדמנויות כאלה כבר יש לנו, להציץ באופן בלתי אמצעי כל כך לתוך הסירים המבעבעים של כותבים משמעותיים. זה נראה כך:

Terri said the man she lived with before she lived with Mel Herb loved her so much he tried to kill her. Herb laughed after she said this. He made a face. Terri looked at him. Then Terri she said, “He beat me up one night, the last night we lived together. He dragged me around the living room by my ankles. He kept saying, , all the while saying, ‘I love you, don’t you see? I love you, you bitch.’ He went on dragging me around the living room. My , my head kept knocking on things.” TerriShe looked around the table at us and then looked at her hands on her glass. “What do you do with love like that?” she said. ¶ She was a bone-thin woman with a pretty face, dark eyes, and brown hair that hung down her back. She liked necklaces made of turquoise, and long pendant earrings. She was fifteen years younger than Herb, had suffered periods of anorexia, and during the late sixties, before she’d gone to nursing school, had been a out, a “street person” as she put it. Herb sometimes called her, affectionately, his hippie.

“My God, don’t be silly. That’s not love, and you know it,” Mel Herb said. “I don’t know what you’d call it, —madness is what I’d call it—but I sure know you wouldn’t call it it’s sure as hell not love.”

בעברית, זה נשמע פחות או יותר כך (התבססתי על הנוסח שתורגם על ידי משה רון, תרגום התוספות שבמקור - שלי)

טרי אמרה שהגבר איתו חייתה לפני חייה עם מל הרב אהב אותה כל כך עד שניסה להרוג אותה. הרב צחק אחרי שאמרה את זה. הוא עשה פרצוף. טרי הביטה בו. אחר כך היא טרי אמרה, "הוא היכה אותי לילה אחד, הלילה האחרון בו היינו יחד. הוא גרר אותי מצד לצד של הסלון בקרסוליים. בכל אותו זמן אמר כל הזמן המשיך ואמר, 'אני אוהב אותך, אינך מבינה? אני אוהב אותך, כלבה.' הוא המשיך לגרור אותי מצד אחד לצד השני של הסלון., הראש שלי נתקל ברהיטים כל הזמן." היא טרי הביטה מסביב לשולחן עלינו ואחר כך הביטה בידיה שהיו מונחות על הכוס שלה. "מה עושים עם אהבה כזאת?" היא אמרה. [ליש פותח פיסקה חדשה]

היא הייתה אישה צנומה בעלת פנים נאים, עיניים כהות ושיער חום שנפל על גבה. היא אהבה ענקים עשויים אבן טורקיז ועגילי תליון ארוכים. היא הייתה צעירה מהרב בחמש עשרה שנה, וסבלה תקופות של אנורקסיה, ובמהלך שנות השישים המאוחרות, לפני שהגיעה לבית ספר לאחיות, הייתה 'טיפוס של רחוב', כפי שניסחה את זה. הרב לעיתים כינה אותה, בחיבה, ההיפית שלו.

"אלוהים, אל תהיי טיפשה. זאת לא אהבה, ואת יודעת את זה," אמר הרב מל, "אני לא יודע איך צריך לקרוא לזה, טירוף, כך אני הייתי מכנה זאת, אבל אני בטוח יודע שלא צריך לקרוא לזה אהבה, זה ברור כגיהנום"

ובמקומות אחדים, כולל העמודים האחרונים בשלמות, זה נראה אפילו כך:

One day I was sitting in a chair beside his bed and he described to me, talking slowly, talking through his mouth hole so sometimes I had to get up to his face to hear him, telling me what it looked like to him, what it felt like, when that kid’s car crossed the center line onto his side of the road and kept coming. He said he knew it was all up for them, that was the last look of anything he’d have on this earth. This was it. But he said nothing flew into his mind, his life didn’t pass before his eyes, nothing like that. He said he just felt sorry to not be able to see any more of his Anna, because they’d had this fine life together. That was his only regret. He looked straight ahead, just gripped the wheel and watched the kid’s car coming at them. And there was nothing he could do except say, ‘Anna! Hold 'on, Anna!

הקונסטלציה הבסיסית של הסיפור הזה, על מה אנחנו מדברים וכו', מוכרת:

שני זוגות, זוג צעיר יחסית ומאוהב [ניק, הוא המספר, ואשתו לורה], מבלה בחברת זוג מבוגר יותר [מל הקרדיולוג וטרי אשתו השניה]. הזוג המבוגר מנוסה יותר, וסרקסטי הרבה יותר. הארבעה נפגשים בדירת הזוג המבוגר ושותים יחד, וככל שהם מרבים בשתייה, מתפתחת בחדר דינמיקה של וידויים נוקבים, אמת עורפת, התפרצות וולקנית של פחדים, מרירות ותסכול, אותה מוליכים מל וטרי. הסיפור מציב מראה קדמית ומראה אחורית - איפה היינו ואיפה נהיה. זה עבד היטב אצל אלבי, ו'מי מפחד מוירג'יניה וולף ' שלו [אחת הכותרות היותר אהובות עליי. פרפרזה מדוייקת ומצחיקה על מי מפחד מהזאב הרע, שכל ילד מכיר], ועובד, לטעמי קצת פחות טוב, אצל קארבר.

ובאמת, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? מודה שאני לא משתגעת על הסיפור הזה, הוא פטפטני בעיניי. לא משתגעת על גברים יללנים [=כי אני בעצמי גבר יללן]. הסיפור צובר תאוצה כשטרי מתחילה לספר על בן זוגה הקודם, הרצחני -

"טרי אמרה שהגבר שאיתו חייתה לפני חייה עם מל אהב אותה כל-כך עד שניסה להרוג אותה."

מל טוען בלהט שזה טירוף, ומה שזה לא יהיה - זו בשום אופן לא אהבה. ככל שהסיפור מתקדם נחשף בפני הקורא טפח אחר טפח מאותה מע' יחסים חולנית בין טרי לאקס שלה קארל/אד, ומל מצטייר לעומתו כאדם שקול והגיוני. אולם בהמשך חל היפוך - ככל שמל מעמיס על דמו יותר אלכוהול, הוא נעשה רגשני יותר, שפתו הופכת בוטה יותר - במהלך אחד המונולוגים שלו מל מספר על זוג זקנים שעברו תאונת דרכים קשה - הוא היה בתורנות בבית החולים באותו לילה, כשהביאו אותם - בסופו של דבר הזקנים גובסו, מכף רגל עד ראש, וליבו של הזקן נשבר מצער משום שלא היה מסוגל להביט באשתו - "זאת אומרת, התרח הזקן הזה הולך למות מזה שהוא לא היה יכול להסתכל על האישה המזויינת."

מל ממשיך לשתות, וסמוך לסוף הסיפור מגיע להרהר בגרושתו - הוא בטוח שפעם אהב אותה, אבל לא מבין לאן נעלמו כל אותם רגשות נעלים, כשעתה הוא מעדיף לדמיין כיצד הוא הורג אותה באמצעות עקיצות דבורים (האקסית רגישה לעקיצות):

"היא אלרגית לדבורים," אמר מל.  "כשאני לא מתפלל שהיא תתחתן שוב, אני מתפלל שהיא תיעקץ למוות על ידי נחיל של דבורים מזויינות."

"תתבייש לך," אמרה לורה.

"בזזזזזזז," אמר מל ועשה את אצבעותיו לדבורים מזמזמות לעבר צווארה של לורה. אחר כך הניח לזרועותיו לצנוח עד לצידי גופו.

הסיפור מסתיים מעט אחר כך. בקבוק הג'ין התרוקן, הארבעה יושבים ומהרהרים. פיסקת הסיום יפהפיה בעיניי:

"יכולתי לשמוע את לבי הולם. יכולתי לשמוע את הלבבות של כולם. יכולתי לשמוע את הרעש האנושי שישבנו ועשינו שם, מבלי שאיש מאיתנו זז ממקומו, אפילו כשהחדר החשיך לגמרי."

אלא שקארבר לא סיים את הסיפור בנקודה זו. קארבר המשיך וכתב כמעט עוד שני עמודים [מתוך 11 בנוסח המורחב]  לפני שנעצר.

קל לאפיין את טכניקת השיפוצים הלישית - כמו איש מכירות מתלמד או אחרון סוכני הביטוח, גורדון ליש חוזר שוב ושוב על שמות הגיבורים, וכל he או she מומר בשם המפורש - כך נכפית אינטימיות בין הקורא לגיבורי הסיפור. כך נבנית אכפתיות. אגב, בסיפור של קארבר לגיבור קוראים הרב, ליש העדיף לקרוא לו מל.

מבנית, ליש מאוורר את הטקסט, הוא שובר פסקאות ארוכות, מפזר חללים, כמו בונה בתוך הסיפור סטרוקטורה סמויה של שתיקות. ובעיקר - ליש מוחק כל אמירה שמוליכה את הקורא באף, כל הערכה, כל אמירה פרשנית ישירה. הוא משאיר על תילן כמעט אך ורק עובדות, וגם בעובדות הוא מקצץ באכזריות:

כבר נכתב שהגיבור הקארברי מצוי על סיפו של משבר קיומי, והסיפור לוכד אותו ברגע שלפני, או מנסה להתאושש ממשבר, והסיפור מתאר את הרגעים שאחרי. מל, הגבר המבוגר יותר, עובר משבר כלשהו. בגירסה המוכרת 

המשבר שחווה מל מרומז מאד. על רצפת חדר העריכה נותר תיאור מתמסר יותר - מאז שאשתו הראשונה עזבה עם הילדים, מל סובל מנטיות אובדניות, במיוחד כשהוא שתוי. והוא שתוי לא מעט. "לפעמים אני חושבת שהוא פגיע מדי, אין לו שום הגנות. אין לו הגנות כנגד שום דבר."  לאחרונה, ממשיכה טרי ומתוודה בעוד מל שוהה במקלחת - הוא שוב חושב על התאבדות. לכל אלו אין זכר בנוסח המוכר. גם לא לאמירה "אני מקווה שאתם תאהבו זה את זה בעוד חמש, אפילו עוד שלוש שנים מעכשיו, כפי שאתם אוהבים היום". מפורש מדי. ליש משאיר רק את התמצית שבתמצית, שממילא מכילה את העיקר אפילו באופן מטאפיזי משהו.

הסיפור המקוצץ מסתיים עוד לפני שמל הולך להתקלח. הקורא נותר עם תחושת המצוקה הלא קונקרטית של מל, עם התחושה שהדברים נותרו פתוחים. בגירסה המקוצצת נעדר הסיפור המפורט מאד, המייגע לעיתים, של אהבתם המסורה של זוג הזקנים הכפריים שנפגעו בתאונה. ליש סילק גם את האנקדוטה לפיה מל הוא שערך הפלה לטרי שהרתה לאהובה המטורף, לפני שהנ"ל בלע את מנת רעל העכברים שלו [ממתי קרדיולוג עורך הפלות, אני תוהה בשקט]. אני מעדיפה, בוודאות, את הגירסה הלישית. היא אצילית יותר.

האם טס גלאגר באמת לא מבינה שההוצאה מחדש תישאר בגדר קוריוז ספרותי? אנקדוטה?

מי נאמן למקור? מהו המקור?

http://www.newyorker.com/online/2007/12/24/slideshow_071224_carver?viewall=true#showHeader