משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מאז שהתחלתי לקיים זוגיות יציבה עם הWWW, הפסקתי לצפות בטלויזיה. כתוצאה ישירה מכך, לא נחרתו בי כל מיני דימויים קולקטיביים ויזואליים מכוננים, כמו ימי ההתנתקות, או מלחמת לבנון השניה. המוח שלי נקי מהתמונות האלה. אני חושבת שהדימוי הפלסטי האחרון שנחרת בי, חזק ולתמיד, היה של איתן הבר, וכל הנרות המרצדים ההם. לכן, כנראה, הפילטרים שלי נעשו דקים ורגישים  מהממוצע לנוכח תמונות זזות בתוספת קולות. לכן כנראה, אמש כשברחתי מהמחשב (סיפור כושל, אלא מה) אל מחוז האסקייפ האמיתי, הגבתי רע כשנפלתי במלוא האינצ'ים על אילנה דיין מראיינת את דנה ספקטור, אחד על אחד.

זה היה אכזרי. למשך חמש דקות ארוכות החזקתי מעמד מול המסך, מבועתת ומוקסמת, עד ששילטטתי החוצה משם. בחמש הדקות בהן צפיתי, כנראה ממש בתחילת התכנית - אילנה דיין קרעה לספקטור את הצורה, באדישות של ברקודה שלועסת חטיף דג גופי. מדברים הרבה על נקמת היורמים, אתמול אילנה דיין סיפקה את הגירסה הנשית, נקמת הדאבות האינטליגנטיות (למה אין מילה מיוחדת לדאבה אינטליגנטית?) דנה ספקטור זהרה על המסך בג'ינג'י פרא, בשמלה כחולה (בטח יש שם מפורש לכחול הזה) שישבה עליה כל כך נהדר, ונראתה באמת נפלא. אילנה דיין במראה הדודה האפרפרה והממלכתית, פשוט טחנה אותה עד זוב, כשפתחה בסידרה של מכות וו מכוונות היטב אל המקום הכי צהוב בעולם. ספקטור נאבקה לנשום, ורק חייכה חיוך אוטומטי, מעט טראגי, כשנמרחה על הזירה אבל המסקרה שלמה. לא בא לי להכנס לפרטי פרטים של ריקוד הסאדו-מאזו שהתרחש שם, בשיתוף פעולה מלא לתפארת הרייטינג ההדדי. הפרטים באמת לא חשובים ומן הסתם צפוי עוד סשן של הלקאה עצמית מפורטת בטור הבא של ספקטור, היא מצטיינת בזה, הלקאה עצמית כמניירה של אהדה -

אבל מה שבאמת מעניין כאן הוא הפער בין הנכתב לנשמע, או בין מה שאפשר לכתוב ומה שאפשר להגיד. הפער הזה מתחדד יותר אחרי כך וכך שנות רשת, אני יודעת, כי יש דברים שכתבתי ובשום אופן לא הייתה לי טיפת תעוזה אילו נאלצתי לבטא אותם בקול. ברור לי שהמקלדת מהירה מהשפתיים. מתברר שמה שנקרא חינני בכתב, נשמע פשוט איום בדיבור ישיר לאוזן. נמוך, צהוב, חסר סובלימציה מינימלית, והכי חמור, אולי,  מבחינתה של ספקטור - חסר סטייל. יותר מדי בשרני ועסיסי, במובן הבית-מטבחיימי. תארו לכם וינוגרד על החיים האישיים של מישהי, שמחטט עמוק באינטימיות שלה קבל כולם. מסתבר שטור אישי מוטב שייקרא באינטימיות קורא-בעל טור. ברגע שמדבררים את זה בקול רם אף אחת מהן לא יוצאת טוב - לא ספקטור, שאמנם שיתפה פעולה במקום לעמוד על רגליה ולהגיד עד כאן - אבל הצהוב הוא לא צבע שמחמיא מי יודע מה גם לאילנה דיין. מצד שני, מה יש לספקטור למכור כרגע, מלבד את עצמה, כרגיל, בגירסה זו או אחרת?

השורה התחתונה היא השאלה, אילו ניצבה זכות הברירה בידי כל אחת מאיתנו, מי היא הייתה מעדיפה להיות? ג'ינג'ית יאפית לוהטת או עיתונאית חדת שיניים? לא נעים לי להודות, זה בטח רק בגלל שהזדקנתי - אבל אופציית הכוסיות נראתה אתמול כל כך שטוחה ומשעממת. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דודה כמו אילנה דיין.

[מי שלא ראה ורוצה לראות - כאן, בשידורי קשת]