משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אני תתרן מלידה.

תתרן, נו. אחד כזה שחוש הריח שלו שותק כל הזמן. כן, כן. אני מרגיש אתכם עכשיו. אני ממש מרגיש את חיוך ההקלה המקטין הזה שלכם שאתם מנסים תמיד להסתיר,ללא הצלחה, אגב. אני יודע שתיכף תגיע גם משיכת הכתפיים ההכרחית, מחול הזלזול, בכוריאוגרפיית נו-אז-מה-הוא-רוצה-בדיוק-ביג-דיל-אין-לו-חושריח.

כי תתרנות היא מין נכות סטרילית שכזאת. מין נכות לייט כמו עיוורון צבעים, גם המלה האחרונה במילון.

יותר מזה.

התתרנות היא נכות מבוזבזת מכיוון שהיא סמויה מן העין, שלא כמו משיכת רגל או עיוורון שנושאים בצידם דיווידנד נאה של מסכנות שאינה נצרכת להוכחה.

אתם באמת לא מבינים, מה.

תקשיבו לזה: הריח הוא המוסיקה של החושים.

אתם יכולים לדמיין עולם בלי מוסיקה? אפשרי. כן. בטח. אבל מי רוצה לחיות בעולם כזה.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני במסע רצוף לחיפוש אחר הריחות האבודים, איפה לא ניסיתי למצוא אותם, איפה לא.

יש לי פנקסים כתומים כאלה, קטנים, צפופי שורות, ממוספרים לפי סדר.

הגעתי כבר לפנקס מספר תשע עשרה. אני ממלא את הפנקסים האלה בריחות שאני מנסה למצוא. ממיר למילים. מנסה לחוות ריחות דרך החושים האחרים, השכל, הדמיון.

ניסיתם פעם לתפוס ריח רק בעזרת מלה?

חמקמק, מסתורי, לא מתמסר בקלות. אבל אני שם. אורב לו. לא מוותר.

הנה, למשל. פנקס מספר אחת. אני בן שמונה וחצי. בכתב עגול וזהיר, בעפרון:

"שאלה: על מה את/ה חושב/ת כשאומרים לך את המלה 'ריח'?

תשובה: אמא: אני נזכרת בפרדסים שהיו פה פעם, ואיך הרוח היתה מכניסה את הריח שלהם הביתה אבא: אני חושב על כוס הקפה של הבוקר נגה: נעלי ההתעמלות המסריחות שלך כשאתה חוזר מחוג כדורסל סבא יוסי: לפעמים אני נזכר בריחות של פעם, כמו הריח של העגלה של מוכר הנפט סבתא אולגה: ריח של שבת, כשהחלה בתנור

מסקנה: אמא אמרה לי לכתוב שריח זה דבר שמשתנה לפי האף של המריח".

הלאה.

פנקס מספר שלוש. אני בן עשר.

"העתקתי מהמילון: ריח - תחושה נעימה או בלתי נעימה שנקלטת באף בעיקר עקב הקירבה לחמרים מסויימים.

תתרנות - העדר חוש ריח אי יכולת להבחין בין ריחות שונים.

אלוהים למה דווקא האף שלי פגום"

גיל ההתבגרות. הגיל בו חשבתי, שכל התשובות לכל השאלות נמצאות במדע. שחצנות נעורים שגרתית שכזאת, כמה תמים הייתי פעם.

למשל, פנקס מספר תשע. אני בן חמש עשרה.

"שאלה: מהו חוש הריח? כיצד אנו מסוגלים להבחין בין ריחות שונים? איך עובד מנגנון ההרחה?

תשובה מהאנציקלופדיה: חומרים ריחניים חייבים להיות נדיפים. עליהם להגיע לאזור הממוקם בעומק האף והמכונה רירית. גודלו של איזור זה אצל האדם כ2.5 סמ"ר והוא מכיל 20 מליון תאי הרחה. מולקולות של חומר ריחני המגיעות לאזור הזה הן בעלות התאמה מסוג 'מפתח-מנעול' לקולטני הריח השונים המצויים על גבי תאי ההרחה. קולטני הריח מעבירים  פולסים עצביים למוח,  המקבלים ביטוי של תחושת ריח אופיינית. anosmia תתרנות. אצל התתרנים חסרים החללים המיוחדים ברירית המשמשים כקולטי ריח.

מסקנה: למדתי למה אני סוג ב'. הכל בגלל 2.5 סנטימטרים מרובעים דפוקים. אני צריך לברר בדחיפות אצל רופא אף אוזן גרון אם ניתן לבצע השתלה של קולטני ריח.

ביררתי אצלו. אי אפשר."

אצל רופא האף-אוזן-גרון דוקטור בלום, פגשתי לראשונה את שרגא. שרגא מבוגר ממני בחמש שנים. גם שרגא תתרן. עד לפני שנתיים, היה בחור בריא במאה אחוזים, אבל אז הסתבך בתאונת דרכים קשה, בקושי יצא חי. הפרצוף שלו נמעך לגמרי. אפילו אמא שלו זיהתה אותו רק לפי כפות הרגליים הענקיות שלו, כששכב על המיטה בחדר טראומה, עטוף תחבושות. מאז הוא עבר המון ניתוחים פלסטיים. כוכב המחלקה לכירורגיה פלסטית.

 היום הוא פחות או יותר בסדר. מינוס חוש ריח. דוקטור בלום איתר אצלו פגיעה עצבית בעצבי הריח הנמצאים בתיקרת האף. שרגא משתגע מזה. הדוקטור אמר שכנראה הפגיעה בלתי הפיכה. גם חוש הטעם נפגם אצלו, זה הולך ביחד, מסתבר. שרגא סיפר לי על צנצנות שלמות של סחוג מהסוג הכי מרוכז, שהיה בולע כף אחרי כף, כמו תרופה, מחכה להרגיש את הקפיץ של החריפות נמתח מלחי אל לחי ואת הצלצולים מכים באזניים והדמעות בעיניים אבל שום דבר מכל זה כבר לא קרה לו.

היינו יושבים יחד, ושרגא היה מנסה להזכר בשבילו ובשבילי בכל מיני ריחות שהיו לו פעם.  הוא פחד שישכח. הכי הרבה אהב לנתח את הריח של הקפה בבוקר.

פנקס מספר ארבע עשרה. אני בן עשרים.

"שרגא, מתאר את הריח של הקפה: מפעילים את המכונה. יש קולות כאלה, מצחיקים, כאילו המכונה משתעלת. אחר כך מתחילים להסתנן החוצה האדים הראשונים. בהתחלה, הם רק מדגדגים את האף, בריח כהה, עמוק, מרוכז. האדים מקנטרים את הנחיריים והנחיריים מייד מתרחבים, כמו אצל חיות. זו תגובה אינסטינקטיבית, כדי לקבל כמה שיותר ריח פנימה. עניין פשוט של השרדות. איפה הייתי? אה, באדים. אתה שומע, העיניים קצת נעצמות מעצמן. סלסולי הריח מענטזים את ריקוד הפיתוי היומי שלהם אל עבר בלוטות הרוק. בינתיים, מכינים את הספל הזה, המיוחד, שרק בו אוהבים לשתות את הקפה. כפית סוכר אחת בדיוק. שטוחה. מוזגים כמעט עד הסוף. חלב? השתגעת? מה אני, תינוק?  וזהו. מגישים את הספל לפה, הריח מציף את מערות האף ומכין את הקרקע ללשון.

ונשים, שאלתי אותו. ספר לי על הריח של נשים. האם כל הגוף שלהן מריח אותו דבר? האם הצוואר שלהן מריח כמו הלמטה שלהן? ואיזה ריח יש להן מאחורי הברכיים? ובמרפק?

שרגא לא ענה לי. אני חושב שהשאלה שלי עשתה אותו עצוב

מסקנה: כנראה שהריח של נשים יותר טוב אפילו מהריח של הקפה של הבוקר. פאק."

הייתי צייד מתוסכל של ריחות. כשהתייאשתי מהמדע,פניתי לאמנות.

"בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סירחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחדרים עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העץ המרקיב וחריוני העכברושים... האיכר הסריח כמו הכומר, השוליה כאשת בעל הבית. כל האצולה הסריחה. הסריח אפילו המלך עצמו..."

(מתוך "הבושם", מאת פטריק זיסקינד)  

מילים, מילים ועוד מילים. חבריי הביעו התפעלות מדקויות הריח שלכד הסופר בסיפורו, אמרו שממש אפשר לשאוף את הריחות מבין הדפים. אבל לי לא היה שום קנה מידה להשוואה. כשאני קורא על סרחון העץ המרקיב אני  לא מצליח להתקרב במילימטר לריח, לממשות החמקנית הזאת, המעורפלת, כי מעולם לא נעשתה אצלי שום הפקדה לתוך בנק הריחות שיושב במוח, ודבר אין לי עם מליוני המולקולות שצפות באויר באדישות בלתי תלויה ונלקחות שלל אל תוך רירית האף פנימה.

פנקסים מספר 15,16,17 מלאים ריחות משירים של אחרים. בזבוז זמן מוחלט, אם תשאלו אותי. ניחוחות פתיינים של יסמין רעיל, פרפורי ריחות חמקניים של נשים נשכחות, אוסף של ריחות ילדות, דבק ואורן, מעורבים בריח לילו של הגוף, מילים יפות עד כאב,ועקרותן  רק מכפילה את הכאב. כמו כתב חידה עבורי, או שפה זרה. אבל פנקסים 18,19 מלאים בגלית, וזה כבר סיפור לגמרי אחר.

את גלית הכרתי בזכות שרגא. הוא היה החונך שלה בפרוייקט  מילגות לימוד לסטודנטים מתנדבים בקהילה. גלית היא עיוורת מלידה, ושרגא היה מגיע אליה פעמיים בשבוע לשעתיים, יושב איתה, מקריא לה עיתונים, ספרים, מקשקש איתה קצת. הוא סיפר לי עליה המון.

היא היתה בת גילי בערך. בת יחידה, חיה עם ההורים בתוך חשכת תמיד, ממעטת לצאת מהבית. פוחדת.   התום שלה שבר לו את הלב.

היא מתמסרת כמו תינוק, היה שרגא מספר לי. יש בה משהו שופע, נדיב. היא נותנת את עצמה, בלי פוילע שטיק, לא משחקת תפקיד. היא היא עצמה, כל הזמן. וזה מלהיב. אתה חייב לפגוש אותה.

היא יפה? שאלתי

שרגא סטר לי בחיבה. בוא כבר, חמור מגודל. תראה בעצמך.

שכונה טובה. בית אמיד, מאופק. גלית חיכתה לנו ישובה על כסא נדנדה, בכניסה. שבירה כזאת, שקופה, מתונת גוונים, כאילו הגוף שלה חוסך בפיגמנטים של צבע, כאילו הצבעוניות היא מותרות, או בזבוז, אצל מי שאינה רואה.

היא הרגישה בי, הזר, מיד.

שרגא? הבאת אורח?

כן. איך ידעת? תכירי, זה אורי, חבר שלי.

גששתי לפי הריח. את הריח שלך שרגא, אני כבר מכירה. היא צחקקה בעליזות.  ואני, אדיוט שכמוני, תיכף קינאתי בה, קינאה פבלובית. בעיוורת. והתביישתי.

הוא תמיד כזה שתקן,החבר שלך אורי, או רק כשהוא פוגש בחורות עיוורות?

'הוא' לא שתקן בכלל, אמרתי לה. נעים מאד. אני אורי. תתרן מלידה.

גלית פרצה בצחוק רם. תתרן? זה עיסוק או תחביב?

גם וגם כמובן, עניתי לה, וידעתי שנהיה חברים.

אז...ספר לי אורי, מה תחומי ההתעניינות שלך?

אני? מתעניין בריחות.

שרגא לא התאפק ותיכף הלשין לה על הפנקסים שלי. אני חושד שהוא גאה בי קצת, על המוזרות הזו שלי. כאילו אני איזה תוכי נדיר או משהו. הסמקתי. לרגע קצרצר אחד הוקל לי שהיא עיוורת. חסר שתדע שאני מסמיק לפעמים, כמו איזו ילדונת בגיל ההתבגרות. גלית דרשה שאקריא לה מהפנקסים שלי. הסכמתי,אבל רק בתנאי שתתארי לי ריח אחד, אמרתי לה.

בסדר. אבל אתה קודם.

הקראתי לה. היא הקשיבה בריכוז.

אחרי כמה דקות אמרתי לה, די. עכשיו את.

אני צריכה לחשוב.

היא קמה ממקומה, ונעלמה בתוך המטבח. חזרה כעבור זמן קצר, מסתירה בין ידיה משהו צהוב. אולי פרי, לא הצלחתי להבחין בדיוק.

אתה יודע מה אני מחזיקה ביד?

אם תראי לי, אולי יש סיכוי שאדע.

זו גויאבה. אני אתאר לך את הריח של גואיבה.

אני מוכן.

ותרשום בפנקס?

כן.

היא היתה שבעת רצון. היא השתתקה לכמה רגעים, שקועה במחשבות, ואז אמרה -

הריח של הגויאבה מסתער לך על האף כמו עדר סוסי פרא ששועט בערבה, בשעה מוקדמת מאד של בוקר אביבי. הריח הזה עשוי מקצת שמש שהוסיפו לה חופן סוכר וערבבו לתוך התערובת גם לימון ופרחים, אבל הכל במינון מוגזם. רשמת הכל?

כן, רשמתי. והייתי מוקסם, אלא מה.

עכשיו תורך.

תורי?

כן. אני רוצה שתספר לי, אורי, מה ההבדל בין ארגמן, סגול ואדום.

חייכתי אליה, אבל החיוך שלי קפא ונעלם כשנזכרתי שהוא עובר מעליה, לא נוגע בה.

אנסה. את מוכנה?

כן.

אדום זה אור השמש מעורב בכוס של יין. סגול, זה כמו להוסיף קצת חלב לתוך היין. ארגמן, זה כמו... לערבב את היין בקצת דם. סיימתי בהבעת נצחון. ספרי השירה שבלעתי בכל זאת השפיעו עלי , מסתבר.

שרגא גיחך. גלית שוב צחקה. הצחוק שלה היה מהסוג הפעמוני, המתדנדן. אורי... היא אמרה

מה?

כלום.

גלית...

מה?

תבואי אתי פעם לים?

בטח שאולי.

צחקנו. ובצחוק שלנו התערבבו גואיבות ארגמניות, סוסים סגולים, חלב, יין ודם.