משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[מחשבות בהמשך לתכנית הרדיו ששודרה בגל"צ וסיכמה כתיבת ספרות נשית בישראל]

מה טעם לדון בכתיבה נשית בעברית, אם אין שמץ התייחסות לאחת השאלות הבסיסיות ביותר, היא שאלת השפה:

האם השפה העברית בגלגולה הנוכחי אכן מספקת ארגז כלים ראוי לכותבת-אישה, המבקשת לבטא שלל תחושות ורגשות, חלקם מעורבים [תהומות של עונג, רגעי תשוקה ורגעי התכלות, מינעד שלם של התלבטויות, אשמה, פתילי השהייה מזדמנים ושיגרת קריסה]. האם יהיה מופרך לקבוע, שהשפה הקיימת מערפלת את חוויית הקיום הנשית יותר משהיא חושפת אותה. האם נשים שהשפה עבורן היא כלי עבודה, יכולות בכלל לסמוך על השפה העברית במתכונתה הקיימת, או שמא השפה היא גיס חמישי בשירות מי שפיתחו אותה לאורך אלפי שנות שיח גברי פומבי, כדי לשרת בראש ובראשונה את צרכיהם.

*

ההדרה ההסטורית של נשים עבריות/יהודיות מהמרחב התרבותי, הפילפולי, הרטורי - היא עובדה קיימת. במבוא לספרה 'זמן אישה' מלקטת עליזה שנהר-אלרעי מבחר התייחסויות של התרבות הפטריאכלית למהות הנשית. כך היא כותבת:

"לאפליה, להשתקה, לשוליות ולהשכחה של הנשים בחברה הפטריארכאלית יש ביטויים רבים, שחלקם בוטים, כמו:

"כיוון שנבראת (חוה) נברא שטן עימה" (בראשית רבה י"ז)

"אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט, ע"ב)

"אוי לו למי שבניו נקבות" (קידושין פב, ע"ב)

"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה, פ"ג, ד)

"נשים דעתן קלה" (בבלי, שבת, לג, ע"ב)

"אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים" (בבלי, כתובות נט, ע"ב)

"אין חכמה לאשה אלא בפלך" (ירושלמי, סוטה, ג,ד)

"ברוך שלא עשני אשה" (ירושלמי, ברכות, ט, א)

"קול באישה ערווה" (ברכות, כד, ע"א)

"יאמרו רבותינו: ארבע מידות נאמרו בנשים - גרגרניות, צייתניות (מצותתות), עצלניות וקנאיות. ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (יצאניות)" (בראשית רבה מ"ה)

האשה נתפסת אפוא בתודעה הגברית כיצור שולי שכל כולו נועד לעמוד לרשות הגבר-האדון. הואיל והנשים מתקשרות לחטא, לטומאה, לנידוי, לחוסר שיקול דעת, למין, למוות ולכישוף, הרי מוטל על הגברים הגיבורים, כובשי היצר, לביית אותן ולהרחיקן מהזירה הציבורית הגברית והמכובדת, זירת התרבות."

*

אינני טוענת ששאלת התכנים בכתיבה נשית איננה שאלה מהותית וחשובה, אך שאלת אוצר המילים הזמין לה ושיבוצו בתבניות שפה קיימות היא שאלה המקדימה את שאלת ההטענה בתכנים. אפילו מבנה שפה בסיסי, כמו שימוש בשבעת בנייני הפועל העיקריים, ראוי שייבחן מחדש ובזהירות רבה. בעברית קיימים שבעה בניינים עיקריים, חלקם פעילים, חלקם סבילים: פעל מול נפעל, הפעיל מול הופעל, פִּעל מול פּעל [איפה איפה איפה הקובוץ]. לצורת הבניין התפעל אתייחס בהמשך.

המבנה הדיכוטומי של צמדי הפעלים שהשפה מאפשרת, משקף את המגמה התרבותית לפיה הגבר פועל והאישה מופעלת. מכיוון שהפעילות הנשית אינה שואפת להבלטה של קונפליקטים ולהכרעה חד-משמעית, נמצא שמבנה כזה של שפה, מתייג ומתחייב בנוגע לעמדות כוח,  כלל אינו משקף את הנטייה הנשית לפשרנות ולריבוי פנים ודעות. בנוסף בהחלט יתכן כי ההדרה של נשים ממרכזי כוח דווקא עודדה שימוש חתרני בשפה, אולי קיימת שפת ביניים שעיקרה פעילות סבילה או סבילות פעילה. בניין התפעל מספק באופן חלקי מענה לצורך הזה, למשל במילה 'התקבל' - שהוראתה צורת פעילות סבילה. צריך לבדוק את זה יותר לעומק, אולי כבר בדקו.

אם כך, בדרך כלל השפה מכריעה עבורנו: או פעיל או סביל. היא אינה מאפשרת נדיבות של מרחב הגם וגם.

אם נחשוב אפילו על הביטוי האירוטי שיש לפן הזה של השפה, החלוקה הדיכוטומית לפעיל/סביל, ניווכח שיש כאן החמצה גדולה. כשעושים אהבה שני בני הזוג גם פעילים וגם סבילים בו זמנית. איך אפשר לתאר ארוטיקה בשפה שכל כך מתחייבת על עמדות כוח?

יבוא מישהו ויטען, שנשים כותבות יכולות לאמץ  את מבנה השפה הנוכחי, בשינוי בסיסי אחד - בחירה מודעת במשבצת הפועלת ולא בזו המסורתית של המופעלת הסבילה - אבל בחירה כזו מבטלת בהכרח פן שלם של ביטוי נשי, קיים גם אם סמוי, שהשפה המוצעת לא תוכל לשקף.

*

בשנת 1984 פרסמה הבלשנית פרופ' סוזט היידן אלגין את הרומן הדיסאוטופי, שפת אם, שתורגם לאחרונה לעברית. אמנם לא קראתי את הספר עדיין, אך על פי מה שמסופר באתר טקסט, נראה שהספר מתאר חברה בה נשים מופלות מאד לרעה, ואפלייתן מעוגנת בחוקה:

"אין היתר לאף אזרחית נקבה של ארה"ב לשרת בכל משרה הנרכשת בדרך של מינוי או הצבעה, לשמש בכל תפקיד שהוא (רשמי או לא רשמי) במקצועות המדע או ההשכלה, למצוא תעסוקה מחוץ לבית ללא רשות בכתב מבעלה או (אם אינה נשואה) מידי זכר אחראי הקשור קשר-דם או כזה שמוּנה אפוטרופוס על ידי החוק, כמו גם להחזיק בכסף או בכל רכוש או נכס אחר ללא רשות בכתב כמוזכר לעיל. "

"שפת אם" מתרחש ברבע הראשון של המאה ה-23, כמאתיים שנה לאחר שבוטל בארה"ב, ובעקבותיה גם בעולם כולו, עקרון השיוויון הפוליטי של נשים. הספר מתאר פעילות תא חתרני של נשים בלשניות, המבקשות לחבר שפה חדשה, נשית, מתוך מחשבה ששפה כזו תיצור תודעה חדשה, שכוחה יהיה עז מספיק על מנת להוביל שינוי משמעותי ביחס שלהן אל עצמן, ביחס הסביבה אליהן, באורחות חייהן.

מחברת הספר, כאמור בלשנית מומחית, לא הסתפקה בתיאור כללי של השפה החדשה, אלא אכן חיברה כזו בפועל,  שפת הלאאדן.

לדבריה של פרופ' סוזט היידן אלגין, לפני שהחלה לבנות את שפת הלאאדן היא תחקרה נשים ששפת האם שלהן הייתה אנגלית, או שפות הקרובות לאנגלית. ממצאיה הצביעו על כך ששפה זו ודומותיה מציגות אוצר מילים חלקי וחסר עבור עניינים הנתפסים על ידי נשים כבעלי חשיבות רבה.

התוצאה: סרבול של השיח. המחסור במילים מתאימות לתיאור ההווייה גורם לאי-נוחות שפתית של הדוברות. שיחה המתנהלת סביב עניינים אלו היא עדות לנסיון כושל להתגבר על מגבלות שהשפה מציגה.

טענה נוספת שעלתה מצד אותן נשים הייתה העדר דרכים נוחות לביטוי רגשות במסגרת השפה, כך שמרבית המידע הועבר באמצעות מחוות גופניות, שפת גוף שהשלימה את החללים שהותירה השפה המילולית. 

אמנם ענייניות זו היא שהופכת את האנגלית לשפה ההולמת כל כך את עולם העסקים, אך נשים לא מעטות חוו פגיעות ומוגבלות כתוצאה מהמנעד הריגשי הצר שהשפה מאפשרת, ולא נותר אלא לצטט את הדיאלוג המוכר כנראה לכולנו:

"אבל כל מה שאמרתי היה..."

והתשובה  המתסכלת לא פחות משהיא מתוסכלת  - "זה לא מה שאמרת, זה איך שאמרת את זה."

*

ולסיום - בדל מחשבה לא מעובד - האם השפה בכל זאת מתרככת? האם מילים חדשות הנכנסות ללקסיקון מטשטשות את ה"מציאות", משקפות את היותה רבת-פנים ולא חד-משמעית? ניסיתי לחשוב על מילים כאלה, עלתה בדעתי המילה הכה פופולרית מתווה.