משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

בשלב ראשון, תזדקקי לפתק.

על הפתק תכתבי: דברים שצריך להפסיק לפחד מהם.  נקודתיים, קו תחתון.

תרדי שורה.

כתבי: חדרים סגורים.

אחר כך העתיקי את הפתק הזה - בכתב יד, בטח שבכתב יד - אולי מאה פעמים

למאה פתקים:

דברים שצריך להפסיק לפחד מהם:

חדרים סגורים

דברים שצריך להפסיק לפחד מהם:

חדרים סגורים

דברים שצריך להפסיק לפחד מהם:

חדרים סגורים

וכן הלאה.

עכשיו קחי את הפתקים ועברי בין החדרים. אל תחששי. הדביקי אותם: על הקירות, על הדלתות, על המשקופים, על התקרה, על הרצפה.

אולי לפני כן כדאי לאסוף את כל המנחות הקטנות שפיזרת בפינות, מתוך תקווה ילדותית שהקירות יתרצו ולא יבלעו אותך לתוכם:

אוסף קונכיות, כמה ספרים ['הלב', 'מר אל, כאן אנה', 'המדונה של הפרחים'], כפפות תחרים לבנות, מפה של ספרד.

את הרי יודעת שהגזירה לא תבוטל, ובסופו של דבר הוא, הקיר, הוא,

יבלע אותך. הרי לא באמת חשבת שמנחות הפיוס המטופשות שלך יעשו את העבודה, נכון?

אספת? יפה.

אפשר לחזור אל הפתקים.

סביר להניח שעכשיו תגלי שאין נייר דבק בבית.

אין שום סיבה שיהיה נייר דבק בבית, וזה, לשם שינוי, נורמאלי לחלוטין, תירגעי.

לרוב האנשים שחיים לבד אין נייר דבק בבית.

את נזכרת בחנות הקטנה לצרכי כתיבה שנמצאת במרכז המסחרי הסמוך, בין חנות של צלם לבין פיצוציה אליה את דווקא כן נכנסת לפעמים, בדרך כלל כשנגמרים לך המסטיקים.

כולם מכירים את החנות הזו. חנות של פעם. מוכרים בה הכל, מחברות, חוברות תשבצים, שקיות יום הולדת, הפתעות זולות תוצרת סין. הסחורה מגובבת באי-סדר על מדפים דחוסים לעייפה. בעל הבית תימהוני - טיפוס גמלוני ממושקף, חובש כיפה סרוגה – תמצאי אותו באחת הפינות, מעלעל בעיתון.

אבל את יודעת שהוא דרוך כעכביש, בלוטות הרוק שלו כבר עובדות.

נייר דבק.

את חייבת להשיג נייר דבק. אין מה להתלבט יותר מדי. קדימה, נייר דבק.

את פותחת חלון, וקופצת החוצה.

וזה כזכור רק הסעיף הראשון ברשימה